פעם בכמה זמן אני כישראלי מרגיש גאווה גדולה .

בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי מריע לנבחרת העתודה של ישראל אשר השיגה הישג נאה (למרות שלא זכתה בטורניר אליפות אירופה).

מדובר בנבחרת מגובשת המורכבת משחקנים אלמוניים אשר לא זוכים לקבל דקות פרקט משמעותיות בקבוצות בהן הן משחקים ,והמדים הלאומיים הם הבמה המרכזית של אותם שחקנים להוכיח את יכולתם .

כך,למשל, רבים הרימו גבה כאשר המאמן עודד קטש בחר להזמין לנבחרת את הרכז אריאל נבון אשר ירד העונה לליגה השלישית עם הפועל רמת-השרון.

נבון הוכיח באליפות הזו, שהוא מסוגל לעלות מהספסל ,יש לו צעד ראשון מהיר ,ובדומה לשני הרכזים הנוספים בלאט והובר הוא ניחן בראיית מגרש רחבה ובקליעה מחוץ לקשת.

ארבעה שחקנים שעשו קפיצה גדולה באליפות הם הרכזים תמיר בלאט ,ורועי הובר אשר שמשו בעונה החולפת כרכזים מחליפים בהפועל תל-אביב ,והפועל חולון בהתאמה.

והפורוודים יובל זיסמן ודניאל קופרברג אשר למרות שהם לא מקבלים דקות משמעותיות בקבוצותיהם (מכבי תל-אביב,ומכבי חיפה) הם הוכיחו באליפות זו ,שחוץ מלעמוד תחת הסל הם מסוגלים לתת גוף בהגנה ולהרחיק שחקנים יריבים תחת הסל ,ואף לקלוע מחוץ לקשת.

אך יש שני אלמנטים בתחום המשחק שהם צריכים לשפר:

1: כאשר קבוצה שומרת בשני קווי הגנה אסור לנסות לפרוץ את קו ההגנה בכוח על-ידי כניסה לאזור הצבע ,או לחילופין לקחת זריקה משבע מטר לשלוש כדי לפתוח אותה הגנה צפופה , אלא צריך לנסות באמצעות מסירות להוציא את שחקני הקבוצה היריבה משלוותה.

2: זריקה טובה מוגדרת כזריקה שבה ניתן לקחת את הכדור החוזר,או לחילופין לרדת מהר להגנה כדי למנוע התקפה מתפרצת .

במצב של הגנה מסודרת(כמו שהפגינו היוונים ברוב שלבי ההופעות) צריך לרוץ עד כמה שניתן ,ולכפות טעויות על הקבוצה השנייה.

נשאלת השאלה: האם בעקבות הישגי העתודה יחול שינוי בחשיבה של קברניטי הענף?

היה צריך להנהיג שיטה לכל הנבחרות הצעירות המבוססת על מהירות וטכניקה, אך כל עוד מספר הזרים בקבוצות לא יצומצם ,שחקנים לא יקבלו דקות משמעותיות בקבוצות בהן הן משחקים ,והמאמנים לא ילמדו את יסודות הכדורסל יהיה קשה מאוד לשחזר את הישגי נבחרת העתודה.