יש עבדות בישראל? כמעט כל מי שיישאל - יענה בשלילה, במיוחד אם מדובר בעבדות מהסוג הקלאסי - בן אדם - ילד, ילדה, איש או אישה - שנמכרו לעבדות ונקנו, בניגוד לרצונם או מבלי שנשאלו. משנמכרו ונקנו אין להם יותר חופש בחירה ותנועה אלא אם יצליחו לפדות את עצמם או להימלט. עבדות כזאת - יאמרו המשיבים - יש באפריקה, בסעודיה, בכמה מדינות מפגרות באסיה אך לא אצלנו. ובכן, הם טועים. התופעה קיימת אצלנו, בעיקר בתחום הסחר בנשים לצורכי מין וזנות.

בסוף חודש מרס מלאו 200 שנה מאז ביטל הפרלמנט הבריטי את סחר העבדים הטראנס אטלנטי.  מאז ועד היום ביטלו כל המדינות הנאורות וגם הפחות נאורות את העבדות אך עדיין, לפי נתוני האו"ם, יש בעולם למעלה מ-12 מיליון עבדים וכן 300 אלף ילדים -חיילים. המספרים בישראל הם כמעט אפסיים ככל שמדובר בעבדות מין והמודעות למאבק בנושא היא כיום גבוהה.

לא באתי היום לעסוק בתופעה הזאת. יחסית, קל לזהותה ולטפל בה בעזרת רשויות אכיפת החוק ודעת הקהל. באתי היום לעסוק בבעיה קשה בהרבה - העבדות המודרנית, שאיננה גלויה לעיין ואי אפשר לזהותה בנקל. אם תרצו, זו מעין חזרה למרקסיזם הקלאסי - פועלי ישראל חזרו למצבם של הפועלים בראשית ימי המהפכה התעשייתית ואין להם מה לאבד - מלבד הכבלים שלהם. אחד העם במאמרו המפורסם "עבדות מתוך חרות" התייחס לעבדות רוחנית אנו מתייחסים כאן לעבדות תעסוקתית, שיש בה גם מידה מסוימת של עבדות מנטלית - מצב רוח שאינו מאפשר ל"עבד" להשתחרר מכבליו ולהשתמש בזכות החרות - חופש העיסוק וההתאגדות - המוקנית לו.

מדינת ישראל בשלושים שנותיה הראשונות היתה מופת לחירותם של העובדים. רוב מדינות העולם החופשי התקנאו בנו ואנשי העולם המתפתח באו אלינו ללמוד - כי מציון תצא תורת הצדק החברתי. המדינה הצעירה שזה עתה נולדה בקשיים אדירים, שלוש שנים לאחר תום השואה וההשמדה, הצליחה לקלוט תוך שנים מעטות אוכלוסיה הגדולה פי ארבע מאוכלוסייתה המקורית ויחד עם זאת לשמור על כללי הדמוקרטיה, למנוע רעב, לספק קורת גג, ולו גם זמנית, ותעסוקה, ולו גם חלקית. המדינה בשנותיה הראשונות גיבשה מערכת חוקים סוציאליים מן המתקדמים בעולם - חינוך חובה חינם, ביטוח לאומי, איסור עבודת ילדים, חוקי הגנה על האישה והאם העובדת, חוקים נגד ניצול עובדים, הלנת שכר ועוד. החוקים הללו קיימים אך לא בהכרח מיושמים די הצורך וברובם נשארו קפואים ולא התקדמו עם הזמן ושינוי התנאים המודרניים.

הליכוד שעלה לשלטון ב - 1977 הבטיח להיטיב עם העם אך בסופו של דבר הרע עימו. מפלגת העבודה - בתקופות הקצרות מאז כאשר הצליחה לחזור לעמדת השפעה חלקית, לפחות - כמעט ולא עשתה דבר - מלבד בתקופת רבין 1992-1995.  גם אז היה זה מעט מדי שכן בתחומים רבים רבין ושר האוצר בייגה שוחט לא היו רחוקים מתפיסת הליברלים בליכוד. הם היו רק אנושיים יותר ורגישים יותר בתחום החינוך והמאבק באבטלה.

כל עוד ההסתדרות היתה מקיפה וחזקה לא היה צורך בהגנת המחוקק אבל עם החלשות ההסתדרות ובהעדר חקיקה נאותה נותרו בתי הדין לעבודה ומערכת המשפט הרגילה כמגן האחרון מפני השרירות, הניצול והעבדות המודרנית. גם בתי הדין מוגבלים ביכולתם להגן על העובד באין חקיקה נאותה ובהעדרו של פרק חוקתי בענייני זכויות האדם. חוקי היסוד - חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו - הם בעלי ערך מוגבל שכן אינם מאפשרים פסילת חוק שנחקק קודם לקבלתם בראשית שנות ה - 90 וההגנה שהם נותנים לאדם העובד היא מוגבלת ומצומצמת וקל לעוקפה.

נכון, ההסתדרות לא היתה כליל השלמות. היו בה תופעות פסולות. לא פעם היו הוועדים והאיגודים המקצועיים מגינים באופן טוטאלי על עובדים גם אם סרחו, התרשלו או היו נגועים בעצלות כרונית, בהיעדר משמעת בעבודה, בחוסר נאמנות ובהעדר אינטגריטי מקצועי. היתה הסתאבות פה ושם, היתה בעייתיות בחובת ההשתייכות לקופת חולים והתנהגות מונופוליסטית בתחומים רבים. היום לאחר הרס ההסתדרות על-ידי אסכולת רמון - עמיר פרץ, ששפכה את התינוק עם המים המעופשים, אנו יכולים לראות בפרספקטיבה נכונה עד כמה חסרה ההסתדרות של אז. זו היתה הסתדרות כללית שהיא לא רק איגוד מקצועי. השילוב בין איגוד מקצועי, חברת עובדים ושירותי בריאות ורווחה אפשר להסתדרות לאזן בין צורכי המשק והחברה לבין זכויות העובדים כקבוצות וכפרטים.

עסקת החבילה של 1985 שהצילה את המשק מן האינפלציה הדוהרת התלת-ספרתית, שבאה עלינו בגלל מדיניות הליכוד, לא היתה אפשרית בלא שיתוף הפעולה המלא של ההסתדרות. לדאבוננו , בצד החיוב הרב, הביאה עלינו העסקה את חוק ההסדרים האנטי-חוקתי שהיה נכון כהוראת שעה אך הפך לגורם החוקתי היציב ביותר, גורם אנטי-דמוקרטי ואנטי-סוציאלי המאפשר את שלטון פקידי האוצר המשליטים בטרור תקציבי את יסודות העבדות המודרנית בישראל. אם נצרף אליהם את הביורוקרטיה האכזרית של משרדי הפנים, המשפטים, התעשייה והתעסוקה, העדר תקציבים ותקנים לאכיפת החוק בתחומי העבודה, הרווחה וזכויות העובד והאדם נדע להבחין בשורש הרע. יש תקציבים לפגיעה בזכויות, למצוד אחרי העובדים הזרים, כליאתם וגירושם, אך אין מי שיפקח על כיבוד זכויותיהם הבסיסיות, כל זמן שהם בישראל. יש מפקחים לחוקי השבת והחמץ אך אין מי שיפקח ברצינות על קיום חוק שכר מינימום ושאר החוקים המפוארים שנועדו להגן על זכויות העובד ועל הגנתו מפני ניצול, מפגעים בריאותיים והיעדר תנאי בטיחות וגהות סבירים בעבודה.

העובדים הזרים בישראל נמצאים, למעשה ולעתים גם להלכה, במסגרת הקרובה לעבדות מלאה. אין להם חופש עיסוק, דרכוניהם מצויים אצל קבלניהם, בניגוד לעבדים הקלאסיים הם שילמו כסף רב עבור הזכות להיות עבדים בישראל ואין כמעט מי שיגן כאן על זכויותיהם האלמנטריות. רובם הגדול חי בפחד מפני רדיפות וגרוש אם לא ירצו את אדוניהם הקבלנים. מעליהם, במצב קצת יותר טוב, מצויים עובדי הקבלן המקומיים. להם אמנם יש חופש תיאורטי אך מבחינה מעשית קשה לממש חופש זה. אם יתלוננו - יפוטרו וחלק משכרם יופקע בתירוצים מתירוצים שונים. רק באחרונה, בעקבות לחץ דעת הקהל ומאבקם של מספר קטן של ח"כים ובראשם שלי יחימוביץ', זהבה גלאון, דב חנין ורן כהן תוקנו כמה חוקים ויש קצת יותר אכיפה של החוקים הקיימים. אך כל זה עדיין מעט מדי.

משרדי הממשלה וגופים מתוקצבים אחרים הם בין גורמי העבדות הזאת כאשר הם בוחרים לעבוד עם קבלנים נצלנים במקום להעסיק עובדים ישירות. הם, כאילו, חוסכים כסף, אך במחיר סבל העובדים. לאמיתו של דבר הם אינם חוסכים דבר: הכסף, במקום ללכת לרווחת העובד ומשפחתו, נופל לכיסי הקבלן, בלא שהלה תרם משהו משמעותי למדינה ולחברה.

עצם המדיניות הכלכלית של הממשלה, המעדיפה אינפלציה שואפת לאפס על פני תעסוקה מלאה, תורמת להגברת העבדות המודרנית הבלתי-פורמלית. שכן בהעדר תעסוקה מלאה הגורם החזק בשוק הוא המעסיק בעוד שלעובד, למעט אנשי מקצוע ייחודיים, אין חופש בחירה אמיתי, כושר מיקוח ויכולת לעמוד על זכויותיו. ההסתדרות ויתרה למעשה על המאבק נגד קבלנים ורמיסת הזכויות. רק בעת האחרונה היא התעוררה להגן על העובד הקטן במאבקה נגד הלנות השכר במקומות שונים ובעד זכות ההתארגנות של קבוצות עובדים שונות, מעט מדי ומאוחר למדי.

המאבק הנוכחי מעבדות לחרות חייב להתרכז בשלושה נושאים:

1. צמצום עד למינימום שבמינימום של תופעת עובדי קבלן. משרדי כוח אדם יוכלו לעסוק רק באספקת עובדים למילוי מקום ולמשימות חולפות קצרות מועד - עד שלושה חודשים ולא יותר.
2. עובדים זמניים לתקופות ארוכות יותר יועסקו ישירות ועד מספר שנים מסוים שלוש עד חמש לא יקבלו תנאי קביעות בעבודה אך ייהנו מכל הזכויות הסוציאליות כולל פנסיה. מאבטחים יועסקו ישירות, לאחר אישור המשטרה וצה"ל, כי הם כשירים ומסוגלים לביצוע משימות האבטחה הנדרשות מהם.
3. ייקבע נוהל להבטחת זכויות העובדים הזרים - ייאסר על קבלנים ומביאי העובדים מחו"ל לקבל מהעובדים תשלום כלשהו. דמי הטיפול ישולמו על-ידי המעסיק בלבד. העובד יוכל לעבור למעסיק אחר בתוך התקופה שעבורה קיבל רישיון עבודה. יוקם טריבונל מיוחד לעובדים זרים בראשות שופט או שופט בדימוס ובהשתתפות נציגי משרדי הפנים והתעסוקה, נציג ההסתדרות ונציג ציבור שאינו אינטרסנט או נגוע בניגוד עניינים. הטריבונל ידון בקבילות העובדים הזרים, ידון ויאשר או  ידחה כל צו מעצר או גרוש וידאג שכל מי שעוזב את הארץ מרצון או בצו יקבל את כל הכסף המגיע לו לפני היציאה.

יש גם צדיקים בסדום העבדות הישראלית: עמותות להגנת זכויות העבדים במגזרים השונים. יצוינו לשבח מפעלי תעשייה רבים המבינים את חשיבות ההגנה על זכויות העובדים ואת חשיבותה של ההסתדרות במבנה הקלאסי שלה - נשיאי וראשי התאחדות התעשיינים לדורותיהם, ובמיוחד הנשיא הנוכחי, שרגא ברוש. ברוב מפעלי התעשייה המאורגנים הגדולים אין בעיות מסוג זה שציינו.

אולם, אלמנטים אחדים של עבדות קיימים כיום בישראל בהרבה פינות. גם לרוב העובדים מן השורה אין הגנה אפקטיבית - עובדים חדשים יחסית, בעלי חוזים אישיים וכו' אינם מוגנים. יכולת הועד והאיגוד המקצועי מוגבלת, בתי הדין לעבודה ומערכת המשפט עמוסה לעייפה, אין כמעט פיקוח על העבודה, אין כמעט הגנה לחופש השביתה. הפרטת השירותים הממלכתיים הוסיפה חטא על פשע, תכנית ויסקונסין היא במהותה תכנית של עבודת כפייה ומנוהלת על-ידי קבלנים למטרות רווח. השינויים שמכניס אלי ישי הם לטובה אך התכנית חייבת להתנהל ישירות על-ידי שרות התעסוקה ושלא למטרת רווח.

קריסת שירותי הבריאות הציבוריים, היחלשות החינוך הממלכתי, בקרוב הפרטת בתי הסוהר - כל אלה מרחיקים אותנו עוד יותר ממדינת הביטחון הסוציאלי וההגנה על זכויות העובד שהיינו שנים רבות ובזכותם הפכנו להיות מודל לחיקוי כ"אור לגויים".. כל זאת נעשה על חשבון חלוקה מחדש של ההכנסה - פחות לעובדים מן השורה ויותר לבכירים ולבעלי הון. צריך לזכור שהעובדים השכירים הם שמשלמים את מחיר ההבראה המשקית - בהורדת שכר זמנית או קבועה , בהוצאה לפנסיה מוקדמת או בפיטורים.ובעוד שהמנהלים מקבלים פיצויים נדיבים ביותר ומצנחי זהב אין מי שמחזיר לעובדים בונוסים בעת שהחברה שעבדו בה מבריאה ונושאת רווח. עובדי כור לא קיבלו בחזרה שכרם שנוכה בעת הקשיים הכלכליים אך המנהלים לא סבלו כלל ועיקר. עובדי בנק הפועלים המפוטרים לא קיבלו בונוס בגין רווחי הענק של הבנק לאחר הפיטורים והרשימה עוד ארוכה.

גישת מדינת הרווחה, של הסוציאל-דמוקרטיה העכשווית, היא שלמשקיעים, למנהלים וליזמים מוכשרים מגיע פיצוי בחלוקת ההכנסה הלאומית אך רק כאשר הסיכון הוא שלהם ועל חשבונם, ולא כאשר הם פועלים כמונופול ממלכתי עם הכנסה מובטחת. נכון, אין מקום להגן על מי שיכול לעבוד אך מעדיף בטלה במימון המדינה. אבל לכל השאר מגיעה מלוא התמיכה וההגנה ותשלום נאות על עבודתם ותרומתם.

גם התקשורת כמעט ולא עוזרת - רוב העיתונאים כיום אינם מאוגדים ובעלי העיתונים הם אינטרסנטים שאינם מעוניינים בהעלאת הנושא בכלי התקשורת שבבעלותם. העיתונאים הצעירים רק שמחים על ההזדמנות שניתנה להם להיכנס לברנז'ה ולכן אינם נאבקים על הזכויות שלהם ובוודאי שלא על זכויות עובדים אחרים. דווקא "הארץ" ראוי לשבח. אמנם נחמיה שטרסלר "עובד עלינו בעיניים", אבל הוא מאוזן על-ידי רותי סיני,ואחרים. מעריב וידיעות ממעטים לעסוק בעניין ובחדשות ערוץ 2 אין איזון מאז עזיבתה של שלי יחימוביץ'. בכנסת, כפי שציינתי, יש מיעוט של ח"כים העוסקים בנושא. בממשלה אין כמעט מי שמגן על זכויות העובדים. אין סיעה אחת כסיעה ששמה מאבק זה בראש סדר יומה.

המצב חייב להשתנות- יש להתאים את החקיקה בכל הרמות למציאות החדשה. יש לעצור את ריצת האמוק להפרטה בכל מחיר של שירותים ממלכתיים ומונופולים טבעיים ולהעביר מן העולם את הקבלנים הנצלנים, שהם סוחרי העבדים של ימינו. במקביל יש לדאוג לחיזוק המערכת המשפטית המגינה על זכויות העובדים ואת מערכת הפיקוח על חוקי העבודה, הרווחה והביטחון הסוציאלי. יש לעקור את האבנים מן הלבבות של הפקידות הממשלתית הנוגעת בדבר ואצל עובדי הביטוח הלאומי ובמידת הצורך להשתיל בגופם לב חדש ובמוחם - אונה של חמלה.

והעיקר, ההנהגה הפוליטית חייבת להבין כי עליה להוביל את המאבק למען העובדים החלשים כדי שלא נוסיף ונדרדר אל העולם השלישי ולא רק בתחום השחיתות.

פורסם לראשונה במגזין האינטרנטי "אופקים חדשים" עליו השלום ובאתר "עבודה שחורה"

www.blacklabor.org.   שיזכה לחיים ארוכים.