באחת מן הרחובות העתיקים של בגדאד, הוסתרו במשך השנים, פינות נסתרות של ספרים שהודפסו מאז שהעביר מִדְחַת פּחָה, השליט העותומני של בגדאד, בית דפוס, אשר נוצר בברלין, ואשר שירת באיסטנבול, את המדענים אשר הדפיסו כתבים, עִיצּוּבִים ורישומים של משׂרְטֵט עותומני מפורסם בשם: חָאמִד אֶל אַמָדִי. אחר כך העבירו את בית הדפוס לבגדאד, כדי להדפיס את העיתון העיראקי הראשון שנקרא אֶל זַוְרָאְ.

יש אומרים, שהסוחר היהודי, שׁמוּאֵל פַרְקַן, הוא אשר התחייב והואיל ליבא את הדיו של בית הדפוס מדלהי שבהודו, עד לבגדאד. כך הפך לשותף בהוצאת הביטאון, תוך כדי השגחה מתמדת על טיב הדיו להדפסה, כדי לעמוד על טיבו על נייר חום, ולהשגיח בַּל ימָּחק או יְאַבֵּד מן הברק שלו וישאר בוהק למשך שנים.

גם כאשר העלתה החברה ההודית המזרחית, את מחיר הַעֲבָרַת הדיו על ספינותיהָ, הואיל שְׁמוּאֵל פּרְקָן היהודי, לספוג את הפרשי עלות המחיר. הוא המשיך למכור את הדיו באותו מחיר, בהיותו מאוהב במילה הכתובה אשר מאירה על הניר.

חלומותיו של שמואל פרקן, התבטאו בדרישתו ממנהל בית הדפוס, להדפיס אלף עותקים של נוסח ספר התנ"ך על חשבונו הפרטי, כדי לחלק אותם לצאן מרעיתו, מבני עדתו, עדת בני בישראל בעיראק, אשר באו לעיראק עם שבויי בבל. הוא שלח 50 עותקים אל קבר הנביא עזרא הסופר, אחד הנביאים שבאו עם שבויי בבל והוא מכונה מאז עזרא הסופר אשר קברו מצוי על גדות החידקל בנפת אל עוזייר, אחת מִנּפות מחוזות עָמָארָה. ואת 50 העותקים הנוספים, שיגר אל קבר הנביא היהודי יחזקאל שקבור קרוב לעיר חִלָּה, באֶל כִּפִל. 

ומאחר שֶׁהַוָּאלִי מַדְחַת פחה שליט בגדאד, לא הסכים להדפסת הספרים, נאלץ שמואל לשחֵד את מנהל בית הדפוס שיואיל להדפיס את ספרי התורה באופן סודי, בתדירות של חמישה ספרים מדי לילה ואשר התחייב הסוחר היהודי להובילם בחצות בחשאי לביתו ולהובילם לחנות הכריכה שהייתה ממוקמת ליד מסגד החַיְדַר כָּאנָה. 

באותו המקום, נסלל רחוב אֶל מותָנַבִּי, הידוע בְּשֵם רחוב הספרים. באותו רחוב, עבד בחור בְּשֵׁם מָאזִן לָטִיף, שדאג לייסד לו באותו המקום, ספריה וחנות לממכר ספרים.

בספריה זו, נמצא עותק אחד ויחידי של ספר התנ"ך שנותר מבין קרוב ל- 500 עותקים מאותם ספרי תורה אשר הודפסו בחשאי בבית הדפוס אֶל זַוְרָאְ, וזה עלה לסוחר היהודי בשמונה לירות זהב, מהם שתיים כעין שוחד למנהל בית הדפוס, ולירה לכל עובד. אחד מהם הארמני עמָּנוּאֵל דַכְנָא, אשר ויתר על חלקו מן השוחד ואז מנהל בית הדפוס לקח לעצמו. 

גם מאותם 50 הספרים אשר שלח שמואל אל קברו של עזרא הסופר, לא נותר אפילו עותק אחד, כי הספרים נעלמו מן הקבר באופן מסתורי, חלקם, נלקחו בדרך ההשאלה ולא הוחזרו וחלק לקח קצין אנגלי ועוברים ושבים במקום, בזמן הכיבוש הבריטי לעיראק ומַעֲבַר צבא המסע הצבאי, שהגיע מבצרה אל מחוז כְּוֵית דרך עיר המחוז עמארה.

חלק מן הספרים נלקחו ע"י שרים וממונים בממשלת עיראק ואפילו אחד הספרים נתרם למלך ר'אזי בנו של המלך פיצל הראשון מייסד המלוכה העיראקית, כאשר עברה תהלוכתו  המלכותית של ר'אזי בין בצרה לעמארה.

מספרים, שהנוסח האחרון מספר התורה שבקבר עזרא הסופר, נלקח ע"י קצין גבוה מהגדוד הצבאי של עַבְּד אַלְּלָה בֵּן רוָאחָה, אשר בסיסו היה קרוב לדרך הראשית לאֶל עוּזֵיר, במלחמת עיראק איראן ובאותה הדרך נלקחו ספרים מספרי התנ"ך אשר היו מצויים בקברו של יחזקאל הנביא באֶל כִּפִל, גם ע"י אישים שונים בעלי תפקידים.

מאידך, מָאזִן לטיף, לא ידע  איך הגיע הספר האחרון, אשר התאריך שעליו מעיד על מועד תרומתו לקברו של עזרא הסופר, באותה עת בו הודפס כלומר 1868. מאזן לטיף, לא שם לב, לא אל הספר עצמו ולא אל התאריך שעליו, אך יש להניח, שספר זה, היה חבוי בין אלפי הספרים אשר היו מיועדים למכירה ולפרסום, כפי שנהוג בספריות המכירה לאנשים משכילים שהיו מאויימים ברעב בזמן מצור בשנות התשעים, לכן החליטו למכור את הספרים שבבתים ורובם היו מורים או פקידים או סופרים. מירב הספרים היו בעלי צביון ספרותי היסטורי ורבים מהם הודפסו בתחילת המאה העשרים, ויש לשער, שבעל אותה ספריה שמכר את ספריו, היה גם את הספר הזה, אשר מאזן לטיף תחילה לא שׂם לב אליו ואשר לא ידע כיצד הגיע אליו.

מאזן לאטיף, לא ידע סיבת התרגשותו הנסתרת והמשמחת, גם אם לא ידע איך הגיע ספר חשוב זה אליו. מאזן לאטיף, לא ידע סיבת התרגשותו הנסתרת, שאחזה בו ואשר צמררה את גופו כאשר היה מדפדף בספר ההיסטורי הזה שהודפס יותר ממאה שנים. 

מאזין לטיף, רצה להעביר ספר חשוב זה, אל הספרייה הלאומית הקרובה מן המדרכה בה מכרו ספרים ישנים ברחוב אל מותנבי, אך חברו יעץ לו שמעשה זה, עלול להובילו לצרות ואפילו לעמוד התלייה, כי הספרייה שרצה לתת לה את הספר, עלולה הייתה להודיע למשרד הביוון והביטחון הכללי; הרי יש הוראות מפורשות מאז תקופתו של פָאדִל אֶל בָּרָאק כאשר היה מנהל הביטחון, ציווה להודיע למשרד החקירות, על כל דבר הקשור למורשת היהודית בעיראק, ולפיכך, יעץ האיש למאזן, כי אם ימסור הספר לספריה, לבטח יואשם, בקשר עם ישראל, שהיא צד יריב, כי אז, הקשר עם ישראל היה אסור, שהייתה כעין אזור מסוכן, שאין לְתַקְשֵׁר עמהּ.

מאזן לאטיף, נתמלה פחד ואימה ונאות לקבל את עצת חברו, אזַי עָטף את ספר התורה בְּבד ולקח אותו  לביתו, שם, מצא מקום בטוח בין ספריו, ומאז הלילה הראשון בביתו שהיה ללא חשמל, שהרי בגדאד אז, הייתה מנותקת מן החשמל כאשר כשהמטוסים האמריקאים הפציצו את כל תחנות ייצור החשמל, אזי, אִמּוֹ של מָאזִן התאמצה להשיג לו פנס, ליד מיטתו ושם החלה ממלכת הפחד הנסתרת, לשכון בגופו של מאזן והוא היה מדמיין בעולמם המטפיזי של אנשי נצרת  וירושלם אשר הובילָם המלך הבבלי נבוכדנצר בשבי רגלית מירושלים לבבל.

לאורך הלילות אור הפנס תמך, בתחושות הידידות בין הספר לקוראו עד כי כך, שדחף אותו לחשוב על תכנית השוואתית גדולה וטובה לַסֵּפֶר שבאקראי הגיע אליו ואל המקום בו הושלמה כריכתו לראשונה. ומבלי להרגיש או לא להרגיש, התחבט מאזן ברצון, להקים מגדל, מלבד זה של הגנים הבבליים אשר אולי ביסודותיהם נטמנו אלפי יהודים שהוכרחו לבנותם כשהם לא היו מיומנים להיות עובדי בניין כי כל מעיניהם היו במסחר במתמטיקה ובמוסיקה.

לפני כל אותן ימי הקריאה בלילות, של מאזן לטיף, ברחוב אל מותנבי הייתה שאיפתו מכירת ספרים מגוונים דתיים, שרובם מהסקטור השיעי שהיו אסורים בלקיחתם לקריאה. אך מאזן לטיף, שמר עליהם במכירה סודית, מהם ספרי הסופר המצרי צָאלִח אֶל וַרְדָאנִי וספרי השהיד מוחַמָֹד בָּקִר אֶל צָדִר והספרים אשר היו מגיעים במסתור מסוריה, של הָאדִי אֶל עָלָוִי ואחיו חָסָן אֶל עָלָוִי, ספרים אחרים מהם זיכרונות הג'נרל שוארצקוף, מצביא צבא אמריקה והמערב בעיראק לאחר כבוש כווית.

מציאת ספר התורה אצל מאזן לטיף, דחפה אותו לדעת יותר ויותר  אודות ההיסטוריה היהודית והיטיב ספר זה להאיר את הראייה הסמלית ההיסטורית לאותו רחוב אל מותנבי אשר חבק אהבות וערגה של מאזן לטיף לספרים. וכל זה העלה בזיכרונו של מאזן את חשיבות המקום אשר נוצרו בו הספרים, 

היו ימים אלה, ממיטב הימים של מאזן, שפתחו את חיוכו וליבו לנושאי הספרים ולריח הדפים. וכדי להשיב את האהדה בין ספר התורה ההיסטורי ההוא, לבין המקום אשר הונח בו כיסא, למכירה על המדרכה, ברחוב העתיק, אשר הוא כה ידידותי לצעדי המשכילים, אוהבי הספר, המתהלכים היום בגפם בבגדאד. כשימי השישי היו היפים ביותר, כי מאז שעות הבוקר ועד שעות שתיים אחר הצהריים היה הרחוב הומה מקונים. 

רחוב אל מותנבי, בשנות השלושים והארבעים של המילניום הקודם, היה פנוי מחנויות הספרים ומדוכנים, שהיום הוא מלא בהם. רחוב זה, מכיל לא רק שוק פרטי של חנויות ספרים, אלא גם מחסן השייך לספרים המודרניים של מַחְמוּד חֶלמִי. מחסן זה, היה מלא בספרים ומדפיו השתרעו מהאדמה ועד הגג בכל הקירות שבו, ומי שהיה אחראי עליו, הוא איש בשם יצחק, יהודי הנשוי לבתו של ראש העדה היהודית החכם ששון כדורי. יצחק זה היה בקיא באופן מופלא בכל סוגי הספרים והחוקרים היו שואלים אותו אודות מקורו של נושא מסוים, הוא היה מיד, מראה להם אודות הספרים הנדרשים, כאילו הוא קרא אותם או דפדף בהם. אודות כל תוכן אשר הכיל מחסן זה.

נוסף לכך היה ליצחק זה, ידע מופלא מלידה, בבחירת סוגי הספרים אשר ראוי היה להדפיסם מבתי ההפצה במצרים או בבירות.

הספרייה של מוחמד חלמי, הייתה המפיצה היחידה לביטאונים אשר הובאו ממצרים ומלבנון. והייתה שם ספריה ראשית אחרת, ממול לספריה החדשה בשוק, ושמה ספרית אָמִין זָאהִד. באותה עת, היו שם גם ספריות ידועות מחוץ לרחוב אל מותנבי, כמו ספריית בגדאד, בתחילה שוק אֶל אָמָאנָה ברחוב אֶל רָשִׁיד, לא רחוק מרחבו אל מותנבי. והייתה ספריה אל רָאבִיטָה וספריית מָקנזי לספרים לועזיים וספריית פתאל למכירת ספרי לימוד קרוב לבית הספר אליאנס.

באחת החנויות של רחוב אל מותנבי, הייתה ספריה לספרי הקודש והייתה ספריה מבשרת למכירת הספר הקדוש כולל הברית החדשה, ובה היה שולחן וכיסא למי שחפץ לעיין שם ולקורא גם עיתונים או להיכנס לוויכוח עם האחראים בנושאים דתיים.

זוהי הפנוראמה של הרחוב וזאת היא תחילת הידידות הקיימת באופייה ההשכלתי והתודעתי, בין מאזן לטיף ונוסח ספר התורה, אשר גרם לפתח בו הרצון והזהות, לחקור את הפנים, הזהויות והביצועים, מאז שהתחיל עזרא הסופר את מפעלו התרבותי וההסברתי מבבל, עד עֶלָם שהיא הצד הפרסי אשר הָריהָ מתרוממים אל מישורי מַיְסָאן,- עיר החסדים עמארה- ועד העיר קוּרְנָה, שָׁם נפגשים נהרות מוסיפוטמיה - שָׁם עץ הדעת.

מאזן לטיף, התוודע לדברים מטפיזיים אודות המקום, אשר גרם לכל בני האדם, עם מגוון  אמונותיהם, לפנות אל קברו של עזרא הסופר ולהתדַפֵּק על דלתותיו, לבקש את אשר הם חפצים. 

אל הקבר היו גם המעדאן – הבדווים, באים להתפלל, לנדור נדרים ולשטוח בפני הנביא את משאלותיהם. שהרי הקבר אינו רחוק ואולי חמשה קילומטרים מאזור קַלְעַת צָאלֵח ומגדת הביצות ממזרח לחידקל המשתרעות מאזור קלעת צאלח ועד אהואז העיר הפרסית. ואולי סיפורי התנ"ך במקום זה, גרמו למאזן לטיף, להעלות מזיכרונותיו, אשר מסַפֵּר אותם בכל מסעותיו הצבאיים, בצורת סיפור שיש לו השפעה רוחנית בין אֵימת המלחמה והמקומות אשר שָׂם נָח לוֹ הנביא היהודי ועצם סופית את עפעפיו. שהרי  סיפורי התורה בקלעת צאלח, הם אשר גרמו למאזן לטיף, להיזכר בו ברחוב אל מותנבי, לאור פנס אמּוֹ, כשהוא מסתופף עם הנוסח הנדיר של אותו ספר תורה ואולי עותק התורה של קלעת צאלח שהיה מִבֵּין הספרים שהיו מונחים על קברו של הסופר.

אותו סיפור עלה על לשוני ואני הוא זה שהעיר למאזן לטיף על כך. כשהודיע לי על מציאתו של נוסח נדיר זה, המודפס בבית דפוס עותומני, שָׁם ציווה הוואלי, מַדחַת פּחָה, להדפיס את העיתון אֶל זָוְורָאְ העיתון הראשון בעיראק.

חבר שלי שעבד כצלם, נתבקש אם ברצונו ללכת אל העיר ״אוּר״ ההיסטורית, כדי ללוות ביקור של איש דת, שר החוץ של הוותיקן, אשר הגיע לבקר בבית המיוחס לאברהם אבינו, כפי שהוזכר בתנ“ך, וכדי שיוכל לעמוד במקום בו נעשו הכנות לביקור הצפוי של האפפיור בבא הוותיקן, באוּר בתחילת האלף השלישית וביוזמתו של טארק עזיז שר החוץ לשעבר של עיראק.

מהפתעות מקרה זה, דווקא טארק עזיז, נאסר, עם פלישת האמריקאים לעיראק, נדון לשכון בבית כלא אֶל-חוּת, אשר מרוחק מן הבית של אברהם אבינו, בקרוב של חמישה קילומטר בלבד. 

אז, באותו הזמן, הייתי בשנתי הראשונה לגמלאות, לאחר שלושים שנות עבודה כמורה, בבית הספר אשר היה ממוקם על הגדה הבוצית ממנה לקחו הקדמונים את הבוץ, לכתיבת האותיות הראשונות של אגדות השמים, למסעי נוח, ומה שנותר מחלום המקום הזה אשר אמור היה השליח הדתי לבקר בו, הוא סיפור זיכרונותיי ביום שביקרתי את הוותיקן כאוטוריטה עצמאית, מנטלית מדינית. 

ולמרות שמצויים  מפות של רומא, שאלתי בשומעי את הקרדינל האפריקני המתכוון להתיז מים קדושים על קבוצה שבאה מאפריקה, מזכיר בלטינית, שָׂפָה שאיני בקיא בה, את השם אברהם, נזכרתי בחלומות מיכאל אנג‘לו, לפַסֵּל את פני אברהם כשהוא ניצל מִכּוּר האש, והולך עם צאנו אל ערי הגליל, נצרת, חברון וירושלים, מתחת לגג הכנסייה של סנט פטרבורג בוותיקן; אז שאלתי את עצמי, מדוע אברהם מצוי אצלנו בעיראק, ואנו שוכחים אותו - ופה רומא רחוקים ממנו וזוכרת אותו?

והנה, האפפיור חושב לבקר בעיראק, כדי לממש נבואה נושנה; בהיותו מדפדף בברית החדשה, שתרם לו אחד המדענים האנגליים, אשר בא לבקר ולבדוק באתרים ההיסטוריים באזור הביצות בעיראק באומרו: אין מנוס שאחד מהאפיפיורים, חייב לבקר באוּר. ואולי חלק מתכנית מסעו לבקר בביצות, ויעבור גם בכפרנו, אוּם שָׁעְתָה. אך האפיפיור לא ביקר, ודחה את מועד ביקורו; ומי שעבר על הכפר אום שָׁעְתָה בבוקר, לא היה מוצא בו, זולת ארבעה בתים ועשרים ג'מוסים, בגלל מדיניות הייבוש ומי שעבר פה הוא לא אחר, מאשר פול ברומר לאחר הכיבוש האמריקאי, היה השליח, בשמלתו השחורה המקושטת בקישוטים אדומים וכיסוי ראש מכובד, כיאה לקרדינל. וממרחק מאה מטרים מן הבית, שאמור היה לאונרדו וָלי לחשוב עליו, על פי כתובים שמצא מצירוף אותיות קול, כאילו קורא אברהם. 

זחל השליח ובידו ספר הברית החדשה, כדי שבגדיו יהיה בגוון האדמה, אותה אדמה של הבוץ אשר ממנו בנו הבתים והארמונות של מלכים ומקומות למוסיקה, בתי ספר ובתי קדושה.

הגיע השליח המתפלל ולא שָׂם לב שמאחוריו בעת התפילה היו קציני שמטרה שאמורים לאבטח את טקס המבקרים שמנעו ממנו להעיר לכבוד קדושתו.

חברי אמר - למה? רצית להגיד משהו? 

אמרתי - רציתי מהוד מעלתו שיפנה לאחור ולא אל המקום בו נולד הנביא, ואחרי כן, אל הכיוון ממנו התחיל את מסעו כשעניו הופנו אל לָארְסָה שהיא היום עי שנקראת אל בַטְחָא.

ענה לי חברי - ולמה לאחור?

אמרתי - כדי שיתפללו משהו, לצֵל בתי התפילה העשויים מקני סוף, שם הביצות, היכן שהייתי כמורה מלמד שם.

- אך שָׁם יש רק צריפי עץ ולא בתי קדושה או תפילה.

- אבל הארכיאולוגיה אומרים, שבתי התפילה של אז, היו דומים לצריפים של היום.

- ומה הכוונה?

- כדי שיחושו כי ילדות אברהם אבינו, בינקותו ובנערותו, הם שָׁם. ואולי שאותם המקומות מהם שָׁטָה ספינת נוח, הם מעוררי בנו הד של תחושה זכה, של הוד שמים. ולא המדְבָּר היבש או שדה התעופה המלחמתי, אשר מקיף את אוּר כּשַׂדְִים בזיכרון.

אמר לי חברי - לו הייתי מגיע אליו, שאיפתך זו, במובנה זו, לבטח היה פונה לאחור. 

ועתה בין התנ"ך של מאזן לטיף והתנ"ך של קלעת צאלח, יש חוט מגוון ידידותי מקַשֵּׁר, שמעסיק איש הספר הצעיר הזה, בניסיונו ללבוש חולצת הסנדבאד ועלייה על ספינת שיט שומרית שהמעדאן יצרו אותה מקנה סוף, וכולו גדושי תפילות, בקשות ומאווים אשר היו אומרים אותם אל מול הנביא של התורה תוך כדי רעיית עדרי  הג'מוסים שלהם ששבו מאזורי יובש, מעוטי המים של מי הביצות הירוקים.