1.

גם רבין וגם שרון היו פושעים נגד האנושות! שרון אמר - מה אכפת לי - ורבין, שר"י אמר - הם לא מזיזים - מתבכיינים - פרופלורים....
כשנרצח חיים מזרחי, הי"ד, מבית אל, בלול של שכנו הערבי, כי הוא האמין בדו-קיום שהביאו פרס ורבין, אמר עליו האנטישמי, "ראש ממשלה בישראל": "הוא הלך לקנות ביצים בזול..". בדברים האלה יש כל המרכיבים של ההסתה האנטישמית מדורי דורות. הוא, המנוול, אמר גם, שהוא ראש ממשלה רק של 98% של אזרחי ישראל (ולא של המתנחלים, כי האמונה שלהם היא אמונה יהודית, ושלו אנטישמית).
ובאמת, רבין לא צריך היה לקנות ביצים בזול, גם לא לאה. ובכלל, היא בוודאי לא עשתה את הקניות, היו לה מכונית ומשרתים על חשבוני. מי שמחזיק חשבונות בבנקים בחו"ל, אז, נגד חוקי המדינה, אינו צריך לקנות ביצים בזול.
ועוד מקשקשים תמיד על האינטגריטי של האפס הזה, שהתפטר, כביכול, בגלל שאשתו החזיקה כספים בחו"ל, וזה לא נאה ולא יאה לאשת ראש ממשלה. הוא, כביכול, לא ידע שיש להם כסף בחו"ל. הוא התפטר, מהסיבה הנורא פשוטה - הוא נצטווה לכך, ולא, יעמוד לדין!!!
הוא הפך לקדוש, לא בגלל שהיה כזה, ויותר מכל שנאו אותו אנשיו, שגם ארגנו את הרצח, אלא, כפרובוקציה ל"ימין".
כיכרות, מתנ"סים, יערות, חורשות, רחובות... ומה לא, הוכתמו בשמו של הפארטנר של שימון ויאסר לפרס נובל לקידום תכנית השלבים להשמדתנו.
העם הזה איבד את הנאיביות שלו, עוד לפני ימי ה"סזון", ולפני שבן-גוריון ורבין, שר"י, טבחו באנשי האצ"ל על ה"אלטלנה".
יהי זכרו ארור, לנצח נצחים!

2.

שימי לב שבדברי לא הבלטתי גוון פוליטי. איננו מזוהה עם השמאל למרות צמד המילים "מתהליכים כמו שלום" כי קיים קונצזוס שזהו מהלך של יצירת שלום שיש בו סיכונים וסיכויים. עמדתי הפוליטית הנותה לימין איננה נתונה לאגרסיביות וזאת בעייתו של הימין במדינת ישראל לצערי.

3.

וזו התעמולה - אגרסיביות ב"ימין"... האגרסיביות, כוווולה, בשמאל! הענין הוא, שהשמאל מבצע פשעים גרועים מפשעי הנאצים, בצורה "לגיטימית" ו"דמוקרטית", יש כמה יהודים שפויים המתנגדים להיות קרבן התמיד של "מחנה השלום", אז הם "פורעי חוק" ו"אלימים". הרי זה עיוות מפלצתי, ממש!
האלימות, היתה, הווה ותהיה תמיד, מצד שמאל!!! אם לא נפסיק אותה!!! והגיע הזמן לעשות זאת באלימות. כלומר, צריך היה מזמן לעשות זאת באלימות.
זו תעמולת השמאל, הם יכולים לבצע כל פשע, אם היהודים יגיבו או יתנגדו, זו תהיה כבר "מלחמת אחים". להוביל עם שלם כצאן לטבח, זו לא מלחמת אחים, אבל כשהקרבנות יתנגדו, זו תהיה "מלחמת אחים"!
אני ילידת הארץ, 1942, וכל חיי אני תחת איום קיומי, היום גם ילדי ונכדי. וכל זה בגלל שנאת ישראל של השמאל. אין, ומעולם לא היו להם שום כוונות שלום! אנשים הרוצים בשלום, אינם מצ'פרים את רוצחיהם, בוודאי אינם עושים הכל, אבל הכל, כדי למסור את המולדת. אלא, בעיני אותה חלאת אדם (אלימות מילולית), זו אינה מולדת, כי הם שונאים את היהדות ואת כל מה שנגזר ממנה!!
לא היתה בעולם אומה שהציעה, מרצונה, חבלי מולדת, למען שלום, בוודאי לא למען "שלום". בניו של כל עם נורמלי מוכנים להקריב את חייהם למען המולדת, רק במדינת היהודונים, מקריבים את המולדת, למען... למען רדיפת העם היהודי!

4.

חוטפיו של תבין הכניסוהו בכוח למכונית, קשרו את עיניו במטפחת וכבלו את ידיו והשכיבו אותו על רצפת המכונית (ליתר ביטחון, ישבו עליו שניים מחוטפיו). הוא הוסע לגבעת השלושה והוכנס שם לחדר מעצר, שהוכן מבעוד מועד. בחיפוש שנערך בבגדיו נמצאה תעודת-זהות מזויפת על שם י' סוסנקובסקי. בראשית החקירה נאמר לו כי ההגנה אינה מחפשת אותו אלא את מנחם בגין וכי הוא ישוחרר מן המעצר אם יסייע לאיתורו של מפקד האצ"ל. מובן שתבין לא היה מוכן לשתף פעולה. אז עברו חוקריו לשפת האיומים. הם הסבירו לו שסבלנותם פקעה והוא עתיד לעמוד לפני משפט צבאי. לאחר זמן קצר אכן נערך מעין משפט כזה ובמהלכו הואשם תבין בארבע עבירות חמורות:

1 . בגידה במדינה בדרך - על כי הקדיש את חייו לחתירה נגד המוסדות
הלאומיים;
2 . פגיעה בכוחות הצבאיים של המדינה בדרך - על כי שתל סוכנים
במטה הפלמ"ח וההגנה, השיג ידיעות סודיות וניסה לערער את
המוראל של המגינים.
3. גרימת מוות ליהודים ולא יהודים, כאחראי להספקת מיידע לבתי-דין
של האצ"ל.
4 . ארגון סחיטות מיהודים המסרבים לתמוך באצ"ל.


בגין כל העבירות הללו דרש התובע לדון את תבין למוות ולהוציאו להורג לאלתר.
האיש שמילא תפקיד של אב בית-הדין פנה אל תבין והודיע לו שהוא רשאי לשמש סניגור של עצמו. אם יביע חרטה על מעשיו ויענה בכנות לשאלות שיישאל, הוסיף, ההגנה תהיה מוכנה לשקול את ביטול המשפט. תבין הודיע כי אינו מכיר בסמכותם של שופטיו. הוא מבין, אמר, כי אין ביכולתו למנוע מהם להוציא אותו להורג, אולם הוא משוכנע שבבוא היום הם יתנו את הדין גם על הריגתו וגם על שיתוף-פעולה עם הכובש הבריטי.
בחדר השתררה דממה, וכעבור מספר דקות הודיע אב בית-הדין שתבין נמצא אשם בכל ארבעת הסעיפים ובית-הדין דן אותו למוות בירייה.
בשעה שתיים אחר חצות הוציאוהו שומריו לפרדס. הוא הוכנס למבנה דמוי פילבוקס ונתבקש לומר מײ´לים אחרונות לפני ההוצאה להורג. תבין, שלא ראה דבר, מפני שהמטפחת לא הוסרה מעיניו, השיב בקללה עסיסית ברוסית ואחר-כך אמר: "אתם עוד תשלמו על-כך". השתררה דממה. חלפו שתי דקות, שתבין זוכר אותן כדקות הארוכות ביותר בחייו, ולאחריהן נשמעה דריכה של אקדח הפרבלום. שוב השתררה דממה. החוקרים אמרו לתבין כי ידחו את הוצאתו להורג בשתי דקות. תשובתו היתה כי הוא בטוח שחבריו ינקמו את נקמתו. הודעת הדחייה חזרה על עצמה שוב ושוב ותבין, שחשב כי שוביו מתכוונים באמת ובתמים להוציאו להורג, החל לחוש כי המצב אינו חמור עד כדי כך. הוא הבין כי חוקריו מנסים להפחידו ואינם מעיזים להוציאו להורג. שוב נשתררה דממה, שהיתה קשה מנשוא, וכעבור מספר שניות אמר אחד החוקרים-שופטים: "אני מבין שאתה רוצה לחשוב על כך עד הבוקר". נצרת הפרבלום הוחזרה למקומה ותבין הוחזר לחדר המעצר.
למחרת היום הוכנס תבין למכונית, שוב בידיים כבולות ובעיניים מכוסות ונדחק למושב האחורי, בין שני שומרים. הוא הוזהר שאם המכונית תיתקל בשוטרים בריטים, שומריו יורידו את הכיסוי מעל עיניו ואת הכבלים ויענו בשמו שאינו חש בטוב. אם יבקשו תעודות זהות, נאמר לו, השומרים יראו לשוטרים את תעודת-הזהות שמצאו בכיסו. באם יפתח את פיו, שוביו יודיעו לשוטרים כי הם בדרכם להסגיר אותו למשטרה. לאחר נסיעה של מספר שעות, הגיעה המכונית לעין חרוד, ושם הוכנס תבין לבית-המעצר של הקיבוץ. הוא הושכב על מיטה צבאית, בעיניים מכוסות, וידו השמאלית נקשרה למיטה. שמונה אנשי פלמ"ח שמרו על תבין, זוגות זוגות, במשך 24 שעות ביממה (רובם נהרגו במהלך מלחמת העצמאות). מלבדם ידעו רק ארבעה איש על מקום מעצרו של תבין (ישראל עמיר, שעמד בראש הש"י, יוסף קריב, אהרון סלע, וחיים בויירסקי, שהיה מפקד אזור עין-חרוד ומפקד מחוז חיפה בש"י). איש מבין חברי הקיבוץ, לא ידע על הנעשה בצריף המעצר. 14
מיטת הברזל שתבין נכבל אליה, עמדה בחדר חשוך, ללא חלון, בפינת המתבן. הוא נחקר ללא הרף, וחוקריו התחלפו בקביעות. הם לא הניחו לו לישון ונקטו נגדו באמצעים חריפים והולכים. כשסירב להשיב על השאלות, ספג מהלומות בפניו עד ששיניו נשברו. אחר-כך תלו אותו בחבל שהיה קשור אל וו בתקרה בעוד ידיו כבולות מאחור. תבין הרגיש כאילו ידיו נקרעות מגופו, והתעלף. אז הורידו אותו מן הוו ושפכו עליו מים קרים. כשהתעורר, חזרו ותלו אותו כמקודם. לאחר מכן החזירו אותו למיטה, כבול בידיו וברגליו, ולא הניחו לו לקום ממנה אפילו לא לעשיית צרכיו. לאחר ששכב כמה ימים בצחנה, הגיע הגרוע מכול; העכברושים שטיילו במתבן, הגיעו אל מיטתו וטיפסו עליו באין מפריע. הגיעו הדברים לידי כך, שאפילו שומריו של תבין לא יכלו להחזיק מעמד וביקשו מהממונים עליהם לדאוג לסילוק העכברושים. חודש ימים שכב תבין בתנאים אלה.
עם גבור העינויים, תבין פתח בשביתת-רעב והותש כליל. אז הובא אליו רופא ותבין שאל אותו אם הוא זוכר את השבועה שנשבע כאשר קיבל את הדיפלומה שלו, והאם מותר להחזיק אדם בתנאים כאלה. הרופא ענה שהוא ממלא פקודות. תבין המשיך בשביתת-הרעב במשך 75 שעות, בדרישה לקבל תנאים של שבוי מלחמה.
בניסיון לשמור על שפיות-דעתו, נהג תבין לספר לעצמו סיפורים ששמע בילדותו. תחילה שײ´חזר את הסיפורים שסיפר לו אביו על המהפכנים הרוסים, שנתפסו בידי שוטרי הצאר ועמדו בעינויים קשים. אם הם יכלו לעמוד בתנאים כה קשים, סיכם תבין בינו לבינו, מדוע לא יוכל גם הוא לעשות זאת? אחר-כך שײ´חזר לעצמו סיפורים ששמע בהיותו תלמייד בבית-הספר ולבסוף - עבר אל התנ"ך. הוא נזכר שכאשר נעצר בידי הבריטים מספר שנים לפני כן, נהג להעתיק מדי יום ביומו פרקים מן התנ"ך. הפעם, בהיעדר אפשרות לקרוא או לכתוב, שײ´חזר לעצמו את אותם פרקים במוחו. העיסוק המחשבתי הזה, השכיח ממנו את מצבו הקשה ואײ´פשר לו לעבור את התקופה האיומה הזו מבלי להשתגע.
באחד הימים, נכנסו לחדר מספר אנשים, ואחד מהם הודיע בחגיגיות: יעקב, מחר ערב פסח. הבאנו לך פיג'מה וכן מים כדי שתוכל להתרחץ. כך נודע לתבין, שנחטף בערב פורים, כי חלף חודש ימים מאז החטיפה. במשך כל הזמן הזה הוא לא התרחץ ולא החליף את בגדיו. תבין שמח על השיפור שחל בתנאי מעצרו, אולם לא פחות מכך, שמח על כי הצליח להחזיק מעמד זמן רב כל-כך מבלי להישבר.
לאחר שהתרחץ ולבש את הפיג'מה החדשה, חזרו שומריו וכיסו את עיניו. לפתע פנה אליו אחד הנוכחים:

"יעקב, אני מבקש לומר לך משהו. אני מצטער על מה שעשו לך וברצוני שתדע שכל הזמן התנגדתי לכך. טענתי כי התנהגות כזו תבזה את הארגון שאני משתייך אליו".

לימים נודע לתבין כי היה זה חיים בויירסקי, מפקד האזור. 15

במאי 1945, עם סיום מלחמת העולם, כמעט חודשיים לאחר שנחטף, הודיעו השומרים לתבין כי הוחלט להעניק לו תנאים של שבוי מלחמה. עכשיו הותר לו לרדת מן המיטה ולהתרחץ באופן קבוע. כן העלו אור בחדר במשך 24 שעות ביממה ולבסוף אף סיפקו לו ספרים ועיתונים לקריאה. על אחד העיתונים גילה תבין הערה בכתב-יד שבה נזכרו המײ´לים "עין חרוד". מכאן הבין לראשונה היכן הוא מצוי.
שישה חודשים היה תבין עצור בידי ההגנה, ושוחרר רק ב-8.9.45, לאחר שהחל המשא-ומתן על הקמת "תנועת המרי העברי".
בהגיע יום השחרור, כבלו השומרים את ידיו והעבירו אותו באמבולנס, למושב אבן-יהודה. שם הוסרו ממנו הכבלים, לא לפני שקיבל מכות מספר כ"מתנת פרידה". אחר-כך הורשה לצאת מן האמבולנס, והובא אל ביתו של אחד המתיישבים ונאמר לו כי יוכל לשהות בבית הזה באופן חופשי כאוות נפשו. תבין שהיה המום מן החופש, לא נרדם כל הלילה הראשון. למחרת, לאחר שאכל ארוחת בוקר ליד שולחן מכוסה במפה, יצא להכרת השטח. תחילה הלך לספר לגזוז את השיער הארוך ולגלח את הזקן שצמחו פרא במשך שישה חודשים. כעבור יומיים יצא לתל-אביב באחת ממשאיות המשק וכך חמק ממחסומי המשטרה. תבין הגיע לתל-אביב ופנה לרחוב לבונטין 3, אל ידידיו שרה ומנפרד פיין, שאצלם נהג להתארח לפני הניסיון הראשון לחטיפתו. 16

ב-31 באפריל 1945 כתב ראש עיריית תל-אביב, י' רוקח, את המכתב הבא:




13.4.45


לכבוד
המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית
לידי ד"ר ג'וזף


א.נ.
נמסר לי שלפני חודש ימים נחטף בתל-אביב, על-ידי אחת הקבוצות, מר יעקב סוסנקובסקי [שמו הבדוי של יעקב פרשטיי], ולפי הידיעות שהגיעוני מחוג משפחתו, הרי עוברים עליו עינויים גופניים קשים מיידי חוטפיו.
הנני מפנה את תשומת-לבו להבטחת הפרופ' וייצמן, בזמן ביקורי האחרון אצלו ברחובות, שפעולות חטיפה אלו תיפסקנה לחלוטין. הנני מצטער לציין שלא הושם-לב להבטחתו של הנשיא.
מר סוסנקובסקי הוא אזרח תל-אביב והנני פונה אליכם לדאוג לשחרורו ללא כל דיחוי.

הנני מחכה להודעת כב' בדבר מתן הוראות שניתנו לשם שחרור הנחטף בהקדם האפשרי ביותר.


בכבוד רב
י. רוקח, ראש העיר

בתשובה, כתב ברנרד ג'וזף [דב יוסף]:




16.4.45

הסוכנות היהודית
המחלקה המדינית


לכבוד
ראש העירייה
תל-אביב


א.נ.

הנני לאשר קבלת מכתב כב' מיום 13 בח"ז ולהביע את השתוממותי על תכנו וסגנונו. הסוכנות היהודית לא נתנה אף פעם את ידה לחטיפות אנשים ואין לי כל ידיעה שהיא על מר יעקב סוסנקובסקי ולא על חטיפתו. קשה לי להבין איך כב' מצא לאפשרי לכתוב לנו מכתב זה.


בכל הכבוד
ברנרד י'וסף

לימים, כעבור 42 שנים, הופיע במשרדו של תבין אדם, שהציג את עצמו בשם פרנקל, אשר פתח ואמר: "אתה בוודאי אינך זוכר אותי. אני הייתי אחד השומרים שלך בהיותך בעין חרוד. אמנם לא השתתפתי בחקירה, אולם אני ידעתי מה עוללו לך והעניין הזה רודף אותי במשך שנים רבות. מזמן רציתי לשוחח אתך, אולם אשתי הזהירה אותי שלא לעשות זאת, מחשש של נקמה. לבסוף אזרתי עוז והריני כאן כדי להודיע לך שאני מצטער על הדרך שהתנהגו אתך". 17