להיסטוריה אבא ואימא שלא בהכרח מתים עם העבר, הם בדרך-כלל מלווים אותנו אל ההווה ואף מתווים את דרכינו לעתיד. צעדי ההיסטוריה חייבים להיות רצופים, לכן היסטוריה פייקית מזויפת לא מתקיימת לאורך זמן כי צעדיה המזוייפים לא יכולים לשמור על רצף; הקשר של העבר עם העתיד מופיע בדרך כלל בשרשרת של חוליות רצופות. זה הכלל אך ישנו גם היוצא מן הכלל. העולם מלא דוגמאות המראות בבירור כי המסלול המחבר את העבר עם ההווה ועם העתיד אינו בהכרח רציף. הרבה מאוד הורים מושלכים על-ידי ילדיהם לעת זקנה הגם וקיבלו מהם חינוך אמין ויפה. הרבה מאוד ניצולי שואה ישישים מתים ללא כבוד בביתם ומולדתם. אלה הן דוגמאות יוצאי דופן לצעדים בלתי רציפים בעליל שדרכן התחברה ההיסטוריה עם ההווה. אביא להלן עוד דוגמא לחיבור יוצא דופן.

פעם, קראתי מאמר ארוך ומנומק על מונח משפטי שנקרא: "הוכחת המימד הנפשי בביצוע עבירה", מונח ממנו נהנים פוליטיקאים, טייקונים ואנשים אמידים שהוגש נגדם כתב אישום. נזכרתי במאמר הזה כאשר דפדפתי במקרה בערימת ניירות מהעבר, והנה קלטה עיני מסמך מצהיב עליו חתום נשיא המדינה דאז יצחק נבון: "חנינה ומחיקת עבר פלילי לסמ"ר אלברט שבות".

באוק' 80 עליתי ארצה עם כל משפחתי מסוריה, בן 19 הייתי. זו הייתה למעשה פרשת בריחה נועזת. אני יכול לכתוב ספר של ממש רק על השעות הגדושות והלחוצות ההן. ארבעים איש אישה וטף, חצינו את גבול סוריה-טורקיה. ברגל, בשקט מוחלט מפחד פלוגות החיילים המפטרלים משני צידי הגבול. בחבורה הדוממת שתי נשים, אחותי וגיסתי, בחודש מתקדם בהריונן- שביעי אני חושב. צעדנו כ-12 שעות, בלי מים, בשדה מוקשים על הגבול המפריד בין סוריה לטורקיה. הגענו לטורקיה בשלום ונשארנו בה חודש ימים עד שהוטסנו עם אלעל לנמל התעופה בן גוריון והיגענו ביום שישי אחה"צ. זו הייתה הפסקת תה קצרה, ואחזור ברשותכם לתיאור פשע מסוים וזיקתי לו:

למדתי לנהוג כבר בגיל 12, כן אתם קוראים נכון. הטריק שלי היה פשוט: חוסך את היומית שקיבלתי מאבא, לא קונה שוקולדים וממתקים, חוסך איזה שבועיים או יותר, עד שסופר בכיס 8 לירות סוריות. קם מוקדם למניין הראשון ב-5.30 בבוקר, יוצא מבית הכנסת ב-6.00, אומר לאימא שהולך לשחק כדורגל עם החבר´ה עד שבע. אך במקום לשחק בכדורגל הולך לתפוס "סוזוקי" קטן בכביש הראשי, מציע לבעל הסוזוקי את 8 הלירות עבור חצי שעה נהיגה. ההצעה הייתה מפתה, שהרי שתי לירות שילמו נוסעים עבור הסעת מרכולתם למקומות רחוקים! לא זכור לי אי-פעם איזה סוזוקי שסירב להצעתי, למרות גילי המפוקפק ....

ואל תחשבו שבסוריה אין חוק ואין רישיון נהיגה או שוטרי תנועה. אלא שלעבור מבחן נהיגה ולקבל רישיון נהיגה, יודע כל אזרח סורי, אלו הליכים נפרדים ויקרים ... כל שכן לאזרח סורי יהודי. והרי זה החוק החברתי במדינות מתוקנות אלו: כגודל הקושי כן גובה המחיר לפיתרון הקושי... אתם יודעים מה זה להשתדל בשביל להוציא רישיון ליהודי...? וכך רק 'הסלתה ושמנה' של הקהילה היהודית זכתה ברישיון הרשמי הנכסף.

מטבע הדברים התפתחו, כצורך חברתי, שווקים שחורים לעקיפת הקושי הזה בתשלום. השוק השחור הציע לכל דורש, ללא אפליה, רישיון נהיגה עם תמונה וחותמת כדת וכדין. השלטונות היו מודעים לזאת, אולם התופעה הגיעה למימדים כה גדולים עד כי לא היה טעם להורידה ממדף הסל החברתי ... שוטר שתפס אותך בלי רישיון, היה עשוי לנזוף בך על שלא הטרחת את עצמך להוציא אפילו את הרישיון "האחר".

אני, כבר בגיל חמש עשרה היה לי רישיון נהיגה, ככל אזרח שומר חוק. ולנהוג, כאמור, ידעתי. הגענו לישראל, והנה הציעו לנו להחליף לאלתר רישיון נהיגה סורי ברישיון נהיגה ישראלי, בלא מבחן וללא פרוצדורות מיותרות. הלכתי, החלפתי והייתי מבסוט לאללה.

למדתי באוניברסיטה, התגייסתי לצבא, ויום אחד קרא לי המפקד שלי, סא"ל לביב נסר אלדין ממוצא דרוזי, אליו למשרד. בפרצוף חמוץ, שלא כהרגלו, הטיח בי: "אתה הוצאת רישיון נהיגה במרמה אלברט?" והטיל לפני צו אזרחי לזימון לחקירת משטרה. צחקתי, הייתי בטוח שבטעות משעשעת מדובר.

אולם, לא בטעות משעשעת עסקינן, אלא במשפט פלילי של מדינת ישראל נגד אלברט שבות. הזמינו אותי ליחידת חקירת פשעים במשטרה, לקחו לי טביעת אצבעות, הוציאו לי צו עיכוב יציאה והחוקר העמיד אותי על חומרת 'התיק'. "אתה הוצאת רישיון נהיגה ישראלי על סמך רישיון נהיגה סורי מזויף! הנה", שלף ממגירת שולחנו רישיון נהיגה סורי שהונפק במשרד התחבורה הסורי, כדת וכדין. את הפנים שהציצו אלי מן הרישיון זיהיתי מיד, היה זה אחד מאמידי הקהילה היהודית בחלב.

ניסיתי להסביר לחוקר את פשרו של הרישיון "האחר" שהונפק גם הוא כדת וכדין. הסברתי שגם שוטר סורי באמצע חלב לא היה מדקדק במקור הרישיון. "מה עוד ואני הייתי יהודי אדוני. בבקשה תן לי אישור שהייתי בחקירה עד שעה מאוחרת, תעשה טובה, כך שיהיה לי זמן לקפוץ הביתה ולא לחזור ישר לבסיס".

החוקר אכן הכין לי אישור. אך, הוזמנתי למשפט אזרחי, בדלתיים סגורות, בבית משפט השלום בת"א באשמת: זיוף והשגת דבר במרמה.

הסברתי למפקד שלי את כל העסק. הוא הבין והרגיע אותי. אפילו דאג לי לעו"ד צבאי, מאלו ששרות המילואים שלהם מסתכם בלייצג חיילים בבתי משפט אזרחיים. שתי ישיבות היו בבית המשפט, להן קדמה ישיבת הכנה אחת עם העו"ד שלי. ישיבה בת שתי דקות. תשמעו היטב, בת שתי דקות. הסברתי לו במהלכה, בעברית רצוצה של חייל עולה-חדש את כל הסודות שגוללתי בפניכם, באופן כה שוטף ומשביע רצון עד כי קטע אותי והסביר לי ש-'הקייס' מאוד קל ופשוט ואין לי מה לדאוג. "לך לשלום", וגם הוא נתן לי אישור שהייה עד שעה מאוחרת במשרדו, מעשה חסד שלא אחזור ישר לבסיס.

ישיבת המשפט הראשונה, ארכה כעשר דקות. הוצגו בה סעיפי האשמה, ואני נחקרתי על-ידי תובעת שקבעה שסיפורי מפוקפק. נחקרתי חקירה נגדית על-ידי עורך הדין שלי שקבע שאני חייל מסכן. והכל בעשר דקות לא יותר ולא פחות. אחרי כחודש נקבעה הישיבה המכרעת למתן גזר הדין.

הגעתי לישיבה מעט נרגש אולם סמוך ובטוח כי כל זה אינו אלא סיפור משעשע שעוד אספרהו בבדיחות לחבר'ה. אך רצה הגורל באותו היום עורך הדין שלי, המילואימניק הזריז, איחר ברבע שעה. השופט זעם ומניה וביה החליט להסתפק בהקראת העונש שהטיל עלי: "שישה חודשי מאסר על תנאי, וקנס בגובה שמונה משכורות צבאיות", אותן אוכל לשלם בשמונה תשלומים, בהתחשבו בהיותי חייל. אשם נמצאתי בזיוף והוצאת דבר במרמה.

אני חשבתי שככה זה בארץ. אך המפקד שלי, הסא"ל הדרוזי היפה חשב אחרת. הוא נלחם עד שהשיג עבורי מכתב חנינה מהנשיא. זה המסמך המצהיב בו נתקלתי בערימה. איה סעיף הקסם אשר לנבחרי הציבור, סעיף המימד הנפשי ... ואני, בסך הכל הייתי עולה חדש, חייל שבקושי הבין את התובעת הצעירה והיפה, ועורך הדין שלי שלא הסביר לי מה פשר המונח ששבה והשתמשה בו התובעת הצעירה: סיפור מפוקפק.