ההפסד אתמול של מכבי ת"א לעירוני אשקלון (אני חוזר: מכבי ת"א הפסידה אתמול לעירוני אשקלון) מילא אותי שמחה. לא פחות ולא יותר. אינני שונא מכבי גדול, למרות שזה מאוד אופנתי בימים אלה, אבל קשה להישאר אוהד גדול של מכבי ת"א לאור התנהלותה לאורך השנים האחרונות.

מי שאוהב כדורסל באמת, ובמיוחד מי ששיחק פעם כדורסל, מבין שמכבי ת"א - בשם תאוות הכוח וה"מכביזם" ששנים רבות כולנו הערכנו והערצנו - הרסה את הכדורסל בישראל. היא אספה את השחקנים הכי טובים מכל הקבוצות הישראליות ואז ייבשה אותם על הספסל, היא רוקנה את הליגה הישראלית מתחרות ואז התמקדה לה בכל מיני ליגות אירופאיות, ובעיקר היא התנהלה במין אמביוולנטיות מרגיזה במיוחד, שבו בארץ היא טוענת לטובת הגלובליות ומרפדת את עצמה בכל מיני מתאזרחים ופסאודו ישראליים, עד כמעט ולא רואים שחקנים ישראליים באמת על הפרקט, וכשהיא נוסעת למשחקים ביורוליג היא מנסה לשווק את עצמה עדיין בתור "הקבוצה של המדינה", הקבוצה של ישראל, הקבוצה של הישראליים, הקבוצה של טל ברודי ו"אנחנו על המפה ונשארים על המפה".

משנה לשנה ראיתי את גדולי האוהדים (אלו שבינה בראשם לפחות) זונחים את שמעון מזרחי ומוני פנאט ועוברים לאהוד דווקא את מספר שניים, אלו שמנסות תמיד בכל הכוח ולא יכולות למכונה המשומנת של שימון. הפועל ירושלים, גליל עליון, הפועל ת"א - כולן ניסו ולא הצליחו. אל תבינו אותי לא נכון - שמעון מזרחי הוא פאקינג ווינר, ולכן בשם הווינינג אין לו בעיה לחרב כל דבר שעומד בדרכו, כולל הכדורסל הישראלי כולו.

אימפריות נופלות לאט, אבל בסוף הן נופלות. וכשהן נופלות ככל שהן גדולות יותר זה כואב יותר. השנה הגיעה הנפילה של מכבי, וימים יגידו כמה קשה היא תהיה. התמונה המסתמנת בינתיים קשה ומכוערת: ההסתמכות הטוטאלית על זרים, שלא תמיד הופכים למכביסטים שרופים (כמו שאראס או שארפ), ולעתים אף מתגלים כבני-זונות אנוכיים כמו ביינום.

ההשבתה של הישראלים, שהתפוצצה בפנים עם אוסף של ישראלים טובים (שרון ששון, יניב גרין) שנטשו וישראלים איכותיים שהפכו לפחדנים שלא תורמים כלום שנשארו (הלפרין, אליהו). ההתעללות וחוסר הסבלנות (סובלנות) כלפי קטש, שגרמה לסמל הכי גדול של מכבי בשנים האחרונות (אם כי יש לזכור שהוא גם אחד הסמלים הראשונים שהעז לחצות את הקווים ולנעוץ סכין חד בגב של מכבי באותו פיינל פור מפורסם של סלוניקי 99'), לעזוב את המועדון עם בטן מלאה ולחזור עם הזנב בין הרגליים לגליל (רק כדי לחזור ולנצח את מכבי לפני שבוע כמו גדול).

ההתמקדות ביורוליג בלי לספור את הליגה הישראלית שהביאה את מכבי למקום בעייתי מאוד מבחינתה, המקום השני בלבד בליגה, כולל 4 הפסדים רצופים בליגה ו-9 הפסדים בסך-הכל השנה (שיא שלילי של כל הזמנים) אפילו "עלית" (היום "שטראוס") הודיעה שהיא מסיימת את ההתקשרות עם מכבי והשאירה את פדרמן ושות' עם "אלקטרה".

בקיצור, היכן שלא מסתכלים, המכונה המכבית רקובה ומושחתת, מלאה בשחצנות וחסרת הערכה לסמלים ולכוכבים שלה. קבוצה כזו לא יכולה לשמור על הכוכבים שלה (שאראס, פארקר), לא יכולה לשמור על הסמל שלה, לא יכולה לשמור על האוהדים שלה.

אני, אישית, מאמין קטן מאוד בצדק, אבל יש משהו מאוד יפה בצדק פואטי. צדק פואטי יהיה כשמכבי, דווקא בעונה הנוכחית, דווקא כשהקבוצה הנכה והמוגבלת הזו הגיעה לגמר הפיינל פור כנגד כל הסיכויים, תפסיד דווקא כאן בבית את האליפות, ועוד לקבוצה קטנה וחסרת יומרות כמו חולוניה, שרצה על 90% לב שמלא באהבה אמיתית ונקייה לכדורסל.

זה, אגב, לא יזיז למכבי ברמה הפרקטית - היא תשתתף בשנה הבאה ביורוליג ממילא. אולי זה אפילו יעזור לה, כי המיעוט שראוי להשאיר אותו בקבוצה (מוריס, למשל) ידרוש פחות כסף בשנה הבאה. אבל הנזק התדמיתי, הכאב בליפול עם הפרצוף על הפרקט, ההוכחה הניצחת שבלי נשמה אי אפשר להגיע רחוק, הקלוז-אפ על הפנים של שימון ומוני - אלה יהיו שווים הכל. לעזאזל, אני אהיה מהראשונים לקפוץ למזרקה (שאין) בככר קוגל. התרומה של העניין הזה לכדורסל הישראלי בכל מקרה תהיה חסרת תקדים.

מה הסיכויים שמכבי תפסיד את האליפות בפיינל פור הממשמש ובא?  קלושים, בוא נודה. מה גם שהקבוצות הישראליות ידועות בכישלונות שלהם במאני-טיים, במיוחד כשהשופטים מפחדים משימון ומסייעים באופן אקטיבי למכבי ברגעים הקשים. ובכל-זאת, ולו בשביל הסיכויים הקלושים האלה, חזרתי לצפות במשחקי הליגה הישראלית.

כל הפסד של מכבי, במיוחד לקבוצות קטנות, סימפטיות ומבוססות על ישראלים (שלא קוראים להם דרק או דיויד), ממלא אותי, אני מודה, שמחה. זו לא שמחה לאיד, זו שמחה בשביל השחקנים, האוהדים ובשביל הכדורסל הישראלי. האמונה ביכולת לנצח את מכבי, אובדן הפחד מהמכונה הדורסנית של שימון והפרצוף של שימון מזרחי לאורך כל העונה הישראלית הארוכה מדי הזו - כל אלה כבר היו שווים את הצפייה והמעקב. הפסד של מכבי בפיינל פור בנוקיהו בסוף מאי כבר יהיה מאורע מכונן של ממש בכדורסל הישראלי. מיקי דורסמן, לטיפולך.

פורסם בבלוג של שגיא נאור