כסף קונה אולי מנהיגים, אך אינו מקנה זכויות בארץ ישראל.

ועידת הנשיא ליום הולדתה ה 60 של המדינה, הביאה לישראל את טובי המוחות של העם היהודי וגם ריכוז של שליטי מדינות. מאז הלויתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל לא הגיע לישראל ציבור כה גדול ומכובד.

עקבתי אחרי הועידה והרגשתי את הניכור והפער שצומח ועולה בין המשתתפים בועידה לציבור האזרחים בישראל. חשתי גם את הסטת משקל הכובד של הציונות בחזרה לגולה. הגולה היהודית פורחת והמנהיגות הפוליטית אצלנו מחווירה. הגראד מאשקלון הפך את הארוע לסוריאליסטי במיוחד וניצול הגעת המיליונרים היהודיים לחקירתם על ידי המשטרה, הוסיפה לארוע מימד של סטירה פוליטית.  

לא פלא שבמסגרת הועידה מצאנו את הכותרת הבאה: שי אגסי: "אולמרט הבטיח שאם אביא כסף, הוא ייתן את המדינה". ואני יש לי רק הערה קטנה, מי זה אולמרט שיתן למישהו את המדינה. המדינה הזו שייכת לתושביה ולעם היהודי. לא אולמרט ולא אף אחד רשאי להעלות על בדל שפתיו משפט כזה.

ומילה לשי אגסי: אם אתה חושב שאולמרט מסוגל לתת לך את המדינה ושאולי בגלל זה עזבת את מקום העבודה הקודם שלך, כך אתה לפחות טוען, אז כדאי שתקח לך איזה מנטור, כמו סרגי ברין מגוגל, שיסביר לך: שחברה וטכנולוגיה צריכים להתקדם בכח המשתמשים ולא בכח השלטון.

ושהגלובליזציה הגיע גם לכפר הקטן שנקרא ישראל, ושההסתופפות עם שועי עולם ושועי הארץ לא מקנה זכויות על ארץ ישראל. כסף קונה אולי מנהיגים, אך אינו מקנה זכויות בארץ ישראל.

אכן קשה לחיות בארץ ישראל זו כנראה לא רק קלישאה. העם היהודי סובל גם בארצו ולא רק בגולה. לאחרונה סיימתי מחקר ממושך על אחד מענפי המשפחה. הנציגים הראשונים מהמשפחה הגיעו לצפת ומשם לטבריה באמצע המאה ה 19 וקבורים בבית הקברות העתיק של טבריה.

הרב אברהם וויס שבניו ונכדיו הקימו את שושלת רבני הספינקא, עלה לישראל ממונקאטש (היום באוקראינה).  לפי האגדה, הרב אברהם וויס שמע ילד יהודי אומר לאביו כי האיש עם הזקן, הרוכב על הסוס אינו יהודי וצריך להישמר ממנו. שמע זאת הרב וויס ואמר: אם ילד יהודי חושב אותי לגוי אז הגיע זמני לעזוב את הגולה ולעלות לארץ ישראל.

החיים בארץ הקודש היו קשים ולפני מותו שולח הרב אברהם וויס מכתב לבניו במונקאטש, אותו הוא מסיים: דברי אביכם, הכותב בידיים רפות ומצפה לתשועת השם. גם באותה תקופה נסמך הרב אברהם וויס על קצבאות שהגיעו אליו דרך שליחים מחו"ל.

למרות מכתבו הקשה של הרב וויס, הגיע לארץ ישראל  אחינו דוד וויס והשתקע בירושליים וקבור אי שם בחלקת החסידים בהר הזיתים.

בבנית עץ המשפחה ראיתי כי לאחר 4 דורות מונים צאצאיו של דוד וויס שעלה לישראל, רק כמה עשרות  ואילו צאצאיו של אחיו שמואל שנשאר בגולה, מונים כמה מאות וזאת למרות השואה שפקדה את יהדות אירופה.

גם בין הצאצאים שעלו לישראל לפני השואה ואחריה, מצאתי שעורי תמותה גבוהים יותר ואריכות ימים פחותה מאלו שהיגרו לארה"ב וקנדה.

גם הקרובים והחברים מבני דורי בגולה, שלא חוו את מלחמות ישראל, הראו כושר שרידות גבוהה בעוד כמה מקרובי וחבריי נפלו במערכות ישראל.

אין זה כאמור מחקר מדעי והוא מבוסס על ממצאים אקרעיים, אבל יש לי תחושה שבוויכוח הגדול בין הציונות של תאודור הרצל וסיפוריו  של י.ח ברנר לבין מסותיו של "אחד העם" ידו של "אחד העם" מתחזקת.  אחד העם חשב כי ריכוזו של העם היהודי בארץ ישראל, הנו מסוכן לקיומו ועלול לפגוע גם במורשת הרוחנית והתרבותית של היהדות. כמה אירוני הוא שדווקא י.ח. ברנר נרצח ע"י טרוריסטים ערביים בתקופת הפרעות.

השחיתות השלטונית בישראל, הסכנות הקיומיות מפני הסובבים אותנו ובראשה הפצצה האירנית, היתרון האיכותי  של יהדות הגולה על יהודי ארץ ישראל, כל אלה ועוד, משאירים שאלות רבות לגבי איכותו של העם היהודי בארץ ישראל וכיצד עליו להמשיך את דרכו. ועידת הנשיא רק חיזקה את 

השאלות והותירה את הבעיות .

האם מדינה יהודית בארץ ישראל או  גולה יהודית לעם בישראל? האם הפזורה היהודית היא כורח קיומי לעם היושב בציון? כנראה שכן.

(תמונה: David Terrar לפי רשיון Creative Commons)

לבלוג של רפי גליק