אם יש משהו שאני שונא יותר מכל בפוליטיקה הישראלית הוא הבטחות. הבטחות הן בדרך כלל סופן ללכת לפח. בדרך כלל מטרתן של אלו הוא ריצוי של כלל קהל הבוחרים - שזה ישב בשקט ושזה ישב בשקט.

אם בחירות 2006 היו מתקיימות באפריל של אותה שנה, הבטחה שלי (אוי מיי גד לי זה מותר, נכון?), אולמרט לא ראש הממשלה, אני ממש לא בטוח שבכלל יש מלחמה, והגמלאים? הם עם 10 מנדטים, למה? כי מי הרי יצביע ליכוד מושחת או מרצ שמאל? המפלגות ההלו בפרינציפ איבדו את האידיאליזם שלהם.

אבל נו מילא, זה מבוסס על הבטחות - הבטחות של ביבי שהוא עצמו לא ייסוג לעולם מרמת הגולן (למרות שהוא בעצמו היה די קרוב לכך ב-96'), הבטחה של מנחם בגין לקראת בחירות 81' שארץ ישראל כולה תהיה שלמה (ופינה את ימית מעט מאוחר יותר), וגם אהוד ברק ואריק שרון, יצחק שמיר ואפילו לוי אשכול שמגיע עוד מימי הסיקסטיז ה"נאורים" - גם הם לקראת בחירות היו מלאים בהבטחות ובהפצרות שלא מומשו כלל וכלל.

אבל כנראה שיש משו יותר מרגיז מהבטחות של בחירות וזה הייאוש שבין מערכת בחירות אחת לאחרת. אולמרט מייאש גם כי הוא לא "אהוד" (מעגה: פופלרי) וגם כי הוא מצ'עמם ובעיקר כי הוא לא עושה רושם מנהיגותי שיכול למלא חלל של ראש ממשלה.

כמובן שהכל זה לכאורה מר אולמרט, אבל גם ליועציך וגם לחבריך, וגם למזכירתך (להלן: שולמית) ולאוהביך (להלן: מוריס) אתה לא יכול להסתכל בעיניים ולומר שהדברים מתנהלים באופן שבו אמורה להתנהל מדינה. כמה פעמים הציבור נחשף אל חוסר הידיעה הזאת, כמו לדוגמא בזמן המלחמה, בזמן שחרור דו"ח וינגורד המקדים וגם בזמן פרסום פרשת טלנסקי ואתמול שאהוד, הלא ממש יותר "אהוד" קרא לו לעשות חושבים, דבר שאהוד השני לא עשה כבר שנים...

גם אתמול ישבנו מול הטלווזיה וכמו בזמן המלחמה אמרנו לעצמנו: "לך כבר הביתה", רק שהפעם נוספות צמד המילים: "מושחת (לכאורה - כל עוד לא הוכחה אשמתו) אחד". נו אז אהוד היותר לא אהוד או הלא פופולרי חייב מתישהו כבר לשם שינוי לגוון לנו את התוכניות. או שיתפטר או שלא יחלטר.