מעצם היות השיטה הפרלמנטארית בישראל, כזו הנעוצה בבחירות ארציות יחסיות, מוענקים משקל וכח רב למפלגה הנבחרת. לסיעה וחברי הכנסת המייצגים אותה במליאה, מוענק (כפועל יוצא), אף משקל רב יותר.

מחד, יש הרואים כח זה כשקול ל"מנדט חופשי", במסגרתו נהנה הח"כ ממרחב שק"ד מקסימלי לייצג את בוחריו כטוב בעיניו. ומאידך, יש הרואים בחברי הסיעה "נאמנים ושליחים של מפלגתם ושל ציבור בוחריהם" (פס"ד בעניין ולנר, ההדגשות שלי), כשהמשמעות האופרטיבית לכך, מחייבת אותם לפעול לקידום טובת הציבור, בהתאם וציות למצע ע"פיו נבחר.

"כלנתריזם" ע"ש כלנתר רחמים (חבר סיעת הפועמ"ז בשנות החמישים, הפגין תמיכה בראש עירית י-ם בניגוד לעמדת סיעתו, ומונה לסגנו- לענייני דת ותברואה), הפך לכינוי גנאי המתאר מצב בו עובר ח"כ מסיעה אחת לאחרת, מטעמים תועלתניים גרידא.

משנבחר ח"כ במסגרת רשימה המתחרה בבחירות, ניתן להניח כי "דיני הבחירות שלנו אינם מבטאים מגמה להעניק ל"כ מעמד פוליטי פרלמנטארי מנותק מסיעתו" (פס"ד בעניין בצדק, ההדגשות שלי). כדי להבטיח את יישומה של מגמה זו, מוטלות על ח"כ באמצעות חקיקה ומשמעת סיעתית, הגבלות חמורות על חופש פעולתו, בל ימעל ויפר את אמון ציבור בוחריו.

בשנות ה-90, עובר למשבר פרלמנטארי שהבליט תהליכים שליליים באשר לנאמנות הנבחרים לבוחריהם, פורסמה "הצעת חוק למניעת מעילה באמון (נבחרי הציבור)". סע' 6 בחוק הכנסת. מטרת החוק הינה להבדיל "התפלגות" שאין לגנותה, מ"פרישה" שאין לקבלה.

קיימת חזקה, כי לרוב, פרישת יחידים נעוצה במניעים תועלתניים, שכן לו סרחה הסיעה באפן זה או אחר, היתה ההסתייגות משותפת לכמה מחבריה, קרי "התפלגות" שהינה לגיטימית ונועדה לאפשר התאמת הרכב הסיעות לשינויים רעיוניים שהתרחשו אחרי הבחירות, ולתת להם ביטוי.

מבחן הבידול הינו כמותי:

"פרישה" - מי שהודיע על עצמו ככזה, או הצביע באופן אקטיבי (בהצבעת אי אמון בלבד), בניגוד לעמדת סיעתו וקיבל תמורה להצבעתו.

"התפלגות" - 3 ח"כ או שליש מחברי הסיעה. (ויש בחוק התייחסות למקרים בהם מס' חברי הסיעה הוא נמוך מ 3 וכו').

הסנקציות המוטלות על מי שאובחן כ"פורש" הן הרות גורל פוליטי וכוללות שלילת אפשרות כיהון בכנסת הזו ושלאחריה במסגרת סיעה שכבר נבחרה בעבר לכנסת, כיהון כשר או סגן שר בכנסת הנוכחית, הפסקת המימון.

לטעמי, המבחן הכמותי המוצע הינו שרירותי, ואין בידיו כדי לבצע אבחנה זו או ללמדנו דיכוטומית על מניעיו של ח"כ, טרם הטלת סנקציות שהשלכותיהן הפוליטיות והדמוקרטיות, הן קשות לבוחר ולנבחר: אין בידיו לאבחן מצב בו ח"כ נותר יחיד ונאמן למצע המפלגה, כפי שהוצג לבוחריה (כשם שקבע ע"י הש אדנומנד לוי בעניין סיעת הליכוד [דאז 38 מנדטים!], שרחקה כולה בהסכם ההתנתקות, ממצעה). או מצבים בהם משום שיטת הבחירות, כשמעוניין ציבור הבוחרים, ורואה במועמד מסויים (כדוגמת טומי לפיד, ז"ל), רואי לייצג אותו, אין לו אפשרות אלא לבחור בו בקונסטלציה מסויימת, והיא במסגרת מפלגה מסויימת.

מה קורה כשאותו מועמד מחליט לעזוב עקב התמתנות של הסיעה, או חתימת הסכם שלום מאז הבחירות, או שת"פ בפעולות טרור? הרי שיש פגיעה קשה בזכותו הדמוקרטית של ציבור להיות מיוצג ע"י מי שהוא מוצא בו ראוי - וכל זאת, ע"ב מבחן כמותי.... ארשה לעצמי, להביע כי דומני, שחוק זה נוגד את עקרון החוקיות מיסודו.

כראיה לכך, עומדת פרשת מפלגת הגימלאים, אשר זכתה ל 7 מנדטים בבחירות לכנסת ה 17, ומנתה 7 ח"כ. בתחילה רצה כשבראשה רפי איתן, לשעבר מראשי המוסד. לימים, פועלה הפרלמנטארי, ובכלל, לקידום בוחריה היה דל, כמעט שאינו מורגש וציבור הבוחרים הביע אכזבה ממנה.

והנה, עובר להסכם מימון מפלגתי שהציע ארקדי גאידמק, עזבו אותה שלושה מחברי הסיעה (משה שרוני, אלחנן גלזר ושרה מרום שלו), וחברו לגאידמק תחת המפלגה "צדק לגמלאים", שתהווה את דריסת הרגל הראשונה של גאידמק בכנסת. אחרי בדיקת ההסכם, נתברר כי בוועדת הכנסת הובע רוב המתנגד להתפלגות. שרוני ביקש למשוך את בקשתו לכשישונה ההסכם. משהוגש בשנית (ב 28 במאי), נדחתה שוב בקשתו....

מבחינת המבחן הכמותי, אכן מדובר ב"התפלגות" שהיא לגיטימית... האמנם ?