מס' צפיות - 492
דירוג ממוצע -
כאן גרה בכיף משפחת כהן - ביקורת הופעה
האחים כהן הם כליזמרים אינטליגנטיים ומודרניים שעושים טוב על הלב. אם הם ינגנו ברחובות אני אלך אחריהם, וקרוב לוודאי שגם אתם. תאמינו לי.
מאת: gangi 06/06/08 (10:02)

בשרותים של הקמלוט פגשתי את ענת כהן. את יודעת שאז, כשהייתי בהופעה שלך בבוסטון, הקדמתי את הטיסה שלי מהארץ בשלושה ימים רק כדי להיות בהופעה שלך, שאלתי. ענת כהן, גבוהה ושופעת קסם, שתנועותיה חינניות וחיוך שפוך על פניה אפילו בקרבת נייר טואלט, עשתה מה שהיא יודעת הכי טוב לעשות - היא צחקה בקול מתגלגל.  

 

כבר סיפרתי בעבר על ענת, הסקסופוניסטית הרוטטת מצחוק כבוש. הפעם, כשעמדה על הבמה עם שני אחיה, אבישי כהן החצוצרן ויובל כהן הסקסופוניסט-סופרן, ועם ארון גולדברג הפסנתרן, ועם גלעד אברו הקונטרבסיסט, ועם (לא זוכרת את שמו הפרטי)-בלייק המתופף, היא לא רטטה והצחוק לא היה כבוש. היא צחקה בקול רם, לא פעם ולא פעמיים, וסחפה איתה חלק מהקהל. מה לעשות, זה מדבק.   

 

שלושת האחים לבית כהן, מוכשרים אחד-אחד ומעוררים תהיות איך מגדלים צֶבֶר כזה מוצלח של ילדים, ניחנו, מלבד כישרון בלתי רגיל, גם בחן רב. כיף להסתכל בהם, בשילוב ההרמוני הזה ביניהם, בתנועות הקטנות שהם מאותתים בעזרתן זה לזה, בעונג של השניים שמקשיבים לאחד שמנגן. 

 

אבל מעבר לכל אלו - המוזיקה שלהם - של כל אחד מהם - היא תענוג גדול. יובל כותב מוזיקה אינטליגנטית ומרתקת עם הרבה זיקה למוזיקה העברית, ענת כותבת מוזיקה מאוד מלודית ושמחה, ממש כמוה, עם אסוציאציות ברזילאיות (וזה המקום אולי להזכיר שוב את היצירה שלה שאני כל כך אוהבת, "תפילה"), ואבישי כותב מוזיקה מופשטת יותר, שדווקא מדברת אליי יותר מכל האחרות ומצליחה להגיע עד עומק הלב. אבל כל יצירה שלהם היא שלמה, עגולה, ובעיקר - שמחה. כי זה אולי מה שמאפיין אותם יותר מכול - האחים כהן הם כליזמרים אינטליגנטיים ומודרניים שעושים טוב על הלב. אם הם ינגנו ברחובות אני אלך אחריהם, וקרוב לוודאי שגם אתם. תאמינו לי.    

 

למרות שאני אוהבת אותם - באתי לא רק בגללם, אלא גם כי רציתי שוב לראות את ארון גולדברג, שכבר ניגן לא פעם בארץ. ארון יודע להיות ברקע כשצריך, ויודע לתת את עצמו על הפסנתר כשצריך. יש לו חיוך כובש, והוא לא מלא בעצמו למרות שהוא תותח-על על הפסנתר. אני אוהבת כאלה. אמרתי את זה לא פעם. הנגינה שלו מחוייכת בדיוק כמו הפנים שלו, מינורית וחמקנית לפעמים, ואז פורצת גבולות. ישבתי למרגלות הקלידים והתמוגגתי.

 

גם המתופף, זה שאת שמו הפרטי אני לא זוכרת, היה בעל אנרגיות של אש, וגלעד אברו על הקונטרבס נתן את הנשמה. לא פחות. השילוב בין השישה היה מוצלח וחינני, וכולם גילו שהחיוכים שלהם מתרחבים עוד קצת והופכים לצחוק מדי פעם, כי כשנמצאים ליד ענת כהן, כאמור, אי אפשר שלא לצחוק. כשהיא מתחילה באחד משוחרר כזה, מכל הלב, כל מי שמסביב נסחף. היא צוחקת אפילו תוך כדי נגינה. אין לי מושג איך עושים את זה טכנית, אבל עובדה.  

 

ההופעה נגמרה עם טעם עצום של עוד. הכהנים היו סבלנים ונחמדים ושוחחו עם כל מי שרצה (תנחשו מי רצה), אבל לצערי לא היו בכניסה דיסקים לקנייה, וככה נשארתי וחצי תאוותי בארנקי, מה שאומר שנאלצתי ללכת הביתה עם רון בלב ועט ביד, במקום עם רון בלב ודיסק בצד, ולתכנן מסע-שורשים לתו השמיני. קשה, קשה.    

 

ולסיום - הדרן פרטי משלי - אנקדוטה עם מוסר השכל:  

היות שאני באה תמיד ראשונה להופעות, יצא שעמדתי ליד הדלת כשההרכב עשה ניסוי כלים אחרון של כמה יצירות. ביקשתי מהבחור הצעיר ששמר בכניסה שיפתח טיפה את הדלת, שאשמע טוב יותר. הוא עיווה את הפנים במיאוס ואמר - תעזבי אותי, אני שונא את המוזיקה הזאת. אין דבר יותר גרוע מג`ז. עושה לי חור בראש.   

 

וואללה, אלוקימה באמת נותנת אגוזים למי שאין לו שיניים.

הכותבת היא אישה, עיר ואם בישראל, המנהלת את פורום ג'ז ובלוז בתפוז.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר