כמי שכותב לא-מעט על ספורט אני יודע שלמרות שהליגות באירופה והמפעלים האירופאיים נמשכים כסדרם מדובר בתקופה מאתגרת שבה הקבוצות המשחקות במפעלי אירופה חייבים למצוא לעצמם מגרש ביתי חלופי לחודשים הקרובים.

הספורט הישראלי מלא בקלישאות מעולם המלחמה כמו "לכבוש", "להילחם", "לתקוף", "להגן", ועוד.

עושה רושם ששימוש במילים גבוהות אלו נראה מיותר ואפילו מעט מוגזם הייתי אומר.

אם בימים רגילים "ספורט נתפס כמקור חיים ממש כמו תרבות ובידור" אבל אלו הם לא ימים רגילים ,והחיים לא חזרו למסלולם.

ספורט הפך להיות אירוע מיותר שכבר לא שווה לקיים אותו (אני חושב שספורט מהווה סוג של "בריחה מהמציאות הכואבת והקשה").

ניתן לראות כי את המשחק עצמו תפסו סדרה של אירועים שכלל לא קשורים אליו.

כך למשל, קיימת אכזבה של אוהדי כדורגל ישראלים מקבוצות בכירות בליגה האנגלית שקבוצתם לא גנתה את הפעוטלות הרצחניות של ארגון החמאס, או לחילופין לשבח את המתאגרף פלויד מייוות'ר שהטיס לישראל במטוסו הפרטי ציוד לחימה,ואף הגדיל לעשות וארגון הפגנת תמיכה בישראל בארצות-הברית.

אין כרגע משמעות למשחק עצמו אבל יש משמעות לתפקידם של הגורמים השונים כגון: אוהדים, שחקנים, אגודות ,ועוד.

כך למשל, שחקנים מסמלים את שגרת החיים שנלקחה מאיתנו, האוהדים מסמלים את הקהילתיות שחשובה מאוד בימים אלו, אנשים שעושים ספורט בשגרה ובחירום משתמשים בו כדי ליצור לעצמם פעילות פנאי ובכך מפחיתים פחד וחרדה.

באירועים מורכבים כאלה קבוצת השייכות היא מאוד חשובה ,אמש שודרה במהדורת חדשות הספורט כתבה על קבוצת אוהדי ליברפול בישראל שערכו הלוויה לאוהד הקבוצה שהלך לעולמו בעקבות המלחמה ,מצד אחד זה מאוד מרגש ,מצד שני זה מחזק את האימרה שהספורט בשבועות האחרונים הוא דבר שולי וחסר משמעות.

צריך להתעדכן ולראות חדשות, אבל צריך ליצור במיוחד בתקופה זו פעילות פנאי שתפחית את המתח והחרדה ולספורט יש תפקיד מרכזי בכך.