בעת לימודי הפסיכולוגיה שלי נתקלתי במושג מרכזי שהוא מודל האבל של אליזבת קובלר רוס.

את המודל פתחה קובלר רוס בארצות-הברית בשנת 1969 כאשר היא שלבה בו את תחושותיה כנערה צעירה במלחמת העולם השנייה.

המטרה של המודל הוא להכין חולים סופניים להתמודדות עם המוות והוא כולל חמישה שלבים: הכחשה ובידוד, כעס, מיקוח, דיכאון, השלמה עם המצב.

נשאלת השאלה: באיזה מצב נמצאים אזרחי ישראל?

                 המצב של אזרחי ישראל

חברתי טליה לוין טוענת שאנו נמצאים בשלב הכעס .

קובלר רוס טוענת שהכעס מופנה החוצה בדרך שאינה מבחינה בין עיקר לתפל.

אנשים כיום כועסים על כל דבר מאנשים שחוסמים מדרכות, מאדם שלא מקשיב או מביע חוסר טקט, תור שלא מתקדים וכ"ו.

לוין טוענת שאנשים אוגרים כעסים בעקבות המלחמה והדבר משפיע עליהם לרעה.

אני חושב לעומת זאת , שאנו מצויים בשלב הרביעי שהוא שלב הדיכאון בו אנשים מרגישים תחושת החמצה ומתחילים לחשוב על העתיד כפי שעושה טד לא-מעט בסדרה "איך פגשתי את אימא" (אני מרגיש כך היות וכל מה שאני מתכנן או רוצה לא יוצא לפועל מסיבות שונות וזה מכעיס ומעצבן אותי בו-זמנית).

קובלר- רוס טוענת שבשלב הדיכאון לא צריך להגיד לאדם שיהיה בסדר אלא לגלות אליו אמפטיה (מה שלא קורה בדרך-כלל).

במקביל לדיכאון אני מנסה להשלים עם דברים מסוימים מתוך אמונה שהם יקרו בסופו של דבר (זהו השלב החמישי במודל-שלב הקבלה) ואז נהיה לי קל על הלב ואני לפעמים מחייך.

לצד רגשות קשים כמו כעס ועצב, חשוב לפעמים להשתחרר מרגשות קשים ולהאמין שבסוף דברים יסתדרו (זה מה שלמדתי מהמאמר של חברתי טליה לוין).