אם נביט אל תוצאות הבחירות בארצות-הברית נראה שהדמוקרטים אבדו הרבה קהלים שהיו מזוהים עמם בעבר, זאת עצם העובדה שהאריס לא הייתה מועמדת מרשימה במיוחד.

אבל שווה להתעכב על שתי נקודות מרכזיות

1: הניצחון של טראמפ היה סוחף (כלומר הוא ניצח בכל שבע המדינות המתנדנדות).

2: הוא זכה בקולות של קהלים שבעבר לא הצביעו למפלגה הרפובליקנית.

בעוד האריס דברה על הזהות המגדרית המאפיינת כל אחת מהקבוצות, טראמפ דיבר לאנשים בגובה העיניים (ללא קשר לשיוכם המגזרי).

וכך, למרות שארצות-הברית מחולקת לקבוצות רבות ,האדם הפשוט רוצה קודם כל לכבד את המדינה ושהמדינה תכבד אותו (מה שלא קורה היום בישראל למשל).

כמוכן, האדם הפשוט מתעניין בסוגיות לאומיות של ביטחון, כלכלה ,חברה ולא בצרכים של מגזר זה או אחר .

כלומר, לא קיימת כמעט פוליטיקה של זהויות שגורמת לשיסוי של מגזר אחד במגזר אחר.

קיצוניות יש בכל מקום ומטרתה היא להאדיר אדם פרטי או קבוצה מסוימת שמרגישה מודרת מהשיח הציבורי, עצם העובדה שלא שמים לתופעה גבולות ולא מתאחדים נגדה מוזרה בעיני ולא מקובלת.

מזמן היה צריך לקום גוף שייתן ייצוג לעם ויענה על צרכיו במקום הממשלה שדואגת לעצמה ולמגזרים שהיא מטפחת, האמריקנים הוכיחו שזה אפשרי ,השאלה היא: מתי זה יקרה באירופה ובישראל? התשובה כנראה נישאת ברוח כמו שכתב המשורר היהודי-אמריקני בוב דילן.