אחת ההפתעות המרעננות של העונה שעברה הייתה הניו-יורק ניקס שהגיעה לחצי-גמר אליפות המזרח.

אין ספק שגם בעונה הנוכחית לניקס יש סגל מוכשר ואיכותי.

והראייה לכך הניקס ממוקמת במקום השני במזרח במאזן של 39 ניצחונות למול 20 הפסדים.

כתוצאה מכך הגיעה הנהלת הקבוצה לשתי תופעות מרכזיות

1: כדי להתמודד על תארים צריך לחזק את הסגל.

2: צריך לשים דגש נרחב על משחק הגנה.

ואכן היא מינתה מאמן ששם דגש נרחב על משחק ההגנה העונה לשם טום ת'יבודו.

וכאן מתקיים ויכוח בין שתי גישות שנוקטים מאמנים שונים.

               פירוט הגישות

א: יש מאמנים הנוקטים ברוטציה רחבה כדי לבדוק איזו חמישיה מתאימה לרגע מסוים (מה שמותיר את השחקנים דרוכים וערניים על הפרקט היות ובכל שלב נתון אחד מהם יכול למצוא עצמו על המגרש).

ב: יש מאמנים הנוקטים בשיטת "השמיכה הצרה" כלומר מריצים את החמישייה הפותחת כמה שניתן ומוסיפים עוד שניים-שלושה שחקנים.

ת'יבודו נוקט בשיטת "השמיכה הצרה" מאחר והוא לא סומך על שחקני הספסל שלו.

              הבעיה באימוץ גישה זו

חשוב לציין כי בעונה ארוכה מאוד הכוללת 82 משחקים הגוף האנושי לא מסוגל לעמוד בעומס הזה,(מה שעשוי להוביל למכת פציעות קשה בקבוצה).

כלומר, מספיק שייפצעו 3-2 שחקני מפתח והעונה של הניקס עלולה להיגמר מהר מהצפוי.

               הפתרון לבעיה זו

צריך להשתמש ברוטציה רחבה כדי לתת דקות מנוחה לשחקני מפתח, כך הקבוצה תרוויח פעמיים: היא תשביח את שחקני הספסל ותתן להם ניסיון על הפרקט, וכן היא תוריד עומס מהשחקנים המובילים.

               סיכום

ניתן לראות כי מאז פגרת האולסטאר הניקס היא קבוצה מותשת בשל השימוש הנרחב בשיטת "השמיכה הקצרה", חלוקת עומסים נכונה ושילוב שחקני ספסל יכולים להפוך את העונה שלה מסיוט מתמשך להצלחה כבירה.