לפני שבוע קראתי על ראש-הממשלה המנוח לוי אשכול וחשבתי על קווי הדמיון והשוני בינו לבין ראש-הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו.

אשכול כיבד את האופוזיציה עד כדי כך שנוא הורה להעלות לישראל את העצמות של מנהיג תנועת הרוויזיוניסטים זאב ז'בוטינסקי שנקבר בניו-יורק בשנת 1940, למרות שהוא לא בא מהממסד הבטחוני הוא עסק רבות בבניין הכוח של צה"ל ,הוא היה ממקימי מפעל המים "מקורות" ועזר לראש הממשלה הקודם משה שרת להתמודד מול שר הבטחון לשעבר פנחס לבון.

הוא התמודד עם שתי מרידות בעת תקופת ההמתנה : מרד מצד מפקדי הצבא שרצו כבר להכות בצבאות מצרים וסוריה, ומרד פוליטי שנבע מהודעת הגמגום שאשכול הודיע ברדיו שגרם לו לוותר על תיק הביטחון למשה דיין.

גם בנימין נתניהו נתן כבוד לאופוזיציה, וכיבד את מוסדות השלטון עד שנת 2018 (לא ברור לי מה הוביל לשינוי בהתנהוגותו של ראש הממשלה), בניגוד לאשכול נתניהו לא סובל ממרידות על רקע פוליטי ,וגם את הרצון של הצבא לתקוף בימים הראשונים של מלחמת "חרבות ברזל" הוא פתר בקלות.

בעוד אשכול שילם מחיר כבד בכך שהוא ויתר על תיק הביטחון ולא מוזכר בהיסטוריה כמי שבזכותו (הוא הכין את הצבא למלחמה ביחד עם הרמטכ"ל רבין) הושג הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים, נתניהו לא משלם כל מחיר על הכישלון שקרה ב-7 באוקטובר 2023 ,אלא הוא מתחזק בסקרים ולאף-אחד אין אומץ להתמודד מולו בזירה.

כדי שמדינת-ישראל תחזור להיות מדינה דמוקרטית נורמלית הקיצוניים צריכים לקבל מכה אנושה, כל עוד זה לא קרה תמיד נוכל לטעון שהדמוקרטיה מתה והיא לא תשוב יותר.