1. כתבה חשובה ודוחה להפליא (כלומר, הכתבה מצוינת, התכנים שמוטחים בפנינו בה דוחים), היא הכתבה היום ב"שבעה ימים", עם שני בניו-יקיריו של יוסי ביילין. שני יוצאי חלציו אלה פתחו משרד פרסום. ובכתבה: עד כמה הם מואסים באידיאולוגיות, איך הם לא רוצים לשנות את העולם כמו הוריהם, איך הם רוצים להגשים את עצמם (לחוות "אורגזמה", בלשונם-זהב) וכיוצא בזה.

בקיצור, הדקדנס של הדור השני של "השמאל החדש". דקדנס בלתי נמנע, כמעט, מתוקף החוקיות של השובע המנַוון.

זו הייתה הסיבה היותר משמעותית לאנטגוניזם שעורר בזמנו "שלום עכשיו", אז, משלהי שנות השבעים צפונה. התחושה שהשֹבעים רוצים שלום ועכשיו על מנת שיוכלו להמשיך בעתיד ולנצח לשֹבוע. ללא הפרעות מיותרות. זו החולשה ההיסטורית של "השמאל הציוני", שלא הצליח לשכנע שהוא סוציאל דמוקרטי ולא ניאו-ליברלי. זה האסון האמיתי בכישלון של עמיר פרץ (שלו הצבעתי, ומשסולק, ובצדק, לא נותר לי למי להצביע. נכון לעכשיו).

2. אחד הבנים של ביילין, אורי שמו, כמדומני, שירת (כמובן, כמובן) בלהקה צבאית, וניסה להיות כוכב רוק או משהו בסגנון. אבל רוק זה לעניים, כך הסיק ביילין ג'וניור.  

חוק הניוון של האוליגרכיה, חוק הברזל של ההחלדה במעמד הגבוה הישראלי, מחייב שגם "האמנות" תעורטל מסגולותיה ותימדד בכסף. וכסף מאמנות - אין. מפרסום - יש.

3. שמו של משרד הפרסום שפתחו הבנים-יקירים הוא "הביילינים". ההון האידיאולוגי של המותג "ביילין" מומר להון סתם. גם השחקן יגאל עדיקא, בפרסומת למוצר שאיני זוכר את שמו, משחק בהון הסימבולי הנובע ממות אשתו ממחלה ממארת. משחק בכך בצורה סובטילית, ערמומית ומתועבת בפרסומת שבה הוא משתתף (משהו בסגנון: עוד כמה רגעים כבר לא אהיה אתכם; או שזה רק נדמה לי שהוא משחק כך בתת-מודע שלי? אבל התעתוע הזה, בו האחריות על האסוציאציה מוטלת על כתפי צרכן הפרסומת, היא החלק הערמומי של השיטה).

אחרי שהמוות הפרטי הנורא נוצל לאמנות (בסדרה ההיא, "מלנומה אהובתי"; כך?), הוא מנוצל כעת להון. הנה המסלול הישראלי משנות השבעים ואילך: מציאות (אידיאולוגיה; "קולקטיבי") - דמיון ("אמנות"; "הפרטי") - כסף (הכללי ביותר והפרטי ביותר תחת קורת גג אחת). 

4. אנשים הם עם קשה. כשמפרגנים להם הם רואים בזה עדות לחולשה של המפרגן. לפרגן זה מסוכן.

5. את השמאל הרדיקלי - את תופעת בני ציפר, למשל - אני קורא כחלק אינטגרלי מתופעת הפונדמנטליזציה הכללית. הבדלנות החרדית, או הש"סניקית, או זו של "נוער הגבעות" - מחד גיסא; הבדלנות של השמאל הרדיקלי - מאידך גיסא. ובעולם: ההתעוררות של הקטלונים, הסקוטים, הוואלונים והפלמים, להיפרדות - מחד גיסא, הפונדמנטליזם האיסלאמי - מאידך גיסא. ובעולם היהודי: אמי, ילידת ארגנטינה, ביקרה בארץ מולדתה אחרי 30 שנות היעדרות וסיפרה לי בהשתאות: או חרדים או מתבוללים יש היום בארגנטינה (קהילה בת מאות אלפים, כן?). אין אמצע. אין את האמצע הרחב כריו דה לה פלאטה שזכור לה מנעוריה.

השמאל הרדיקלי הישראלי מבטא בדלנות ביחס לחברה יותר מאשר תמיכה ב"אחר"; הוא מבטא שנאה יותר מאשר אהבה. כחלק מהמגמה של פירור החברה, פירוק המדינה, בעידן הגלובלי, כחלק מההקצנה הכוללת כתגובה ללחצים (הרגשיים, יותר מאשר הכלכליים!) הבלתי נסבלים של הקפיטליזם.

השמאל הרדיקלי הוא אופציה אינטלקטואלית בדלנית קוסמת גם כי "המרכז" הישראלי הפך לחלול. אבל האמנה החברתית, אם תחודש אי פעם (וזה לא בטוח), תהיה חייבת להתבסס על פשרה. נכון, זה לא סקסי, קיצוניות תמיד אטרקטיבית יותר.

6. אגב, גם השפל - חסר התקדים ייתכן - ביחסי גברים-נשים, בעידן שלנו, משבר האמון החריף, מלחמת המינים האכזרית של העידן, כמו הצייטגייסט החד-מיני (בניגוד לזכויות ההומואים והלסביות המגיעות להם בדין! שלא יהיה ספק בעניין הזה!), הם, לעניות דעתי, חלק מהפונדמנטליזם והבדלנות הכלליים. הרצון להסתופף רק בקרב הדומים לך ושנאת השונים ממך.

7. מצתים, סכיני גילוח, מחשבים אישיים - מתקלקלים עד מהרה. בכוונת מכוון. סלולריים מעוצבים בחלקלקות (תרתי וגו') על מנת שיישמטו ויוחלפו.

8. אני קורא עכשיו את "גברת דאלוויי" של וירג'יניה וולף, שראה אור בתרגום חדש של שרון פרמינגר. וברומן הזה, מ - 1925, נתקל הקורא בכמה עמודי פרוזה מהקשיחים ביותר שישנם בנמצא.

9. ישנה האמירה הידועה על כך שהפסל (מיכאלאנג'לו?) מחלץ את הפֶּסל מתוך גוש הסלע.

אבל, חשבתי פתאום, מה זה משנה אם הפסל "מחלץ" או בורא את הפסל יש מאין.

זו אמירה נחמדה, חשבתי לי, רק מה היא אומרת, בעצם?

לבלוג של אריק גלסנר