השתדלתי מאד לא לכתוב בנושא הטעון הזה ולא מתוך אדישות, חלילה, אלא מתוך הידיעה כי אולי איני מבין בנושא די ע"מ להתבטא עליו. אולם אור להתפתחויות האחרונות, אשר כמו כל אזרח מהשורה, יכולתי להפנים ולחיות את חיי ואולי גם עתה זה הדבר אשר אני עושה, קשה כבר לסתום את תחושת ההזדהות עם הקורה את המשפחות  האדירות של אותם חיילים אשר נשלחו למשימה, ענו לה ולרוע מזלם נישבו בידיים של ארגונים המסכנים לא רק את ישראל אלא את האיזון בעולם.

כאשר אני משתמש במילה שבויים ולא חטופים אני עושה כך אחרי חשיבה עמוקה על משמעות המילים כאשר אני רואה בהחלט הבדל בין נפילה בשבי של חייל , חובה או מילואים ללא הבחנה, לעומת חטיפת אזרח, עובר אורח, חקלאי או אפילו דילר סמים..

עצם העובדה כי החיילים הנעדרים נמצאים בידי ארגונים אשר לא מכבדים את מהות  אמנת ג'נבה, לא משנה עובדות  ובטח לא מקלה על הטיפול בנושא ובוודאי לא חוסכות מהמשפחות את האי וודאות באשר לגורל בניהם. גם על הטיפול בנושא מצד הממשלה והממונים עליו מטעמה ומטעם צה"ל איני רוצה לתת דעתי, קטונתי מלעשות את עבודת הקטגור.

הנשוא העיקרי הבולט בימים טרופים אלו הוא התנהגות המשפחות המצפות לפיתרון סופי ויעיל של החזרת הבנים לביתם, לו הייתי  חייב לעמוד במצב בו משפחות אלו עומדות, אני סבור, כי עם כל החינוך הייקי שלי, לא הייתי עומד במסע מעין זה זמן רב ובטח לא ברמת האיפוק אותו מציגים בני משפחות אלו, שפיות כזו נראית כדבר דמיוני לכל בר דעת וזה המסר אשר יש לשדר הן מול האחראים בארץ והן לאומות העולם ובייחוד לשובים.

העמידות של משפחות אלו מול ההיטלטלות ממצב למצב בכל הקשור ל"משא ומתן על רגיעה" או ה"חלפת שבויים" עם החיזבאללה, זה עינוי מעין כמוהו בייחוד כאשר עתה שוקלים אם להכריז על אהוד ואלדד כחללים, איני יודע מה מידת המוכנות של המשפחות שלהם לקבל ידיעה מעין זו ואני מקווה כי זה לא עוד מעשה סרק במטרה להראות איזו "נחישות" של עמידה בלחץ המלוכלך של נאסראללה, אשר עד עתה לא מתנהג כאחרון הטיפשים לצערנו, הוא משתמש בצורה הצינית ביותר ברגשות אשר היישות הישראלית חושפת לפניו וגם מול ראשי החמאס, אשר לצערי במצב של היום נראה כי הם הגוף אשר עימו יש לדון בכל הקשור לעזה, כבטן רכה החשופה לפניו ולדרישותיו.

יש להצדיע לבני משפחות השבויים ולקוות כי המסע הקשה מנשוא הזה , אשר עתה מתחיל להגיע גם אל ליבם של רוב האזרחים ומקבל סוף-סוף כיסוי תקשורתי סביב השעון גם בעיתונות והתקשורת האירופית, מצב אשר אולי יעזור במעט להגיע לפיתרון וסיום המסע הכאוב הזה.

קשה לא להביע דעה באשר לשוני של החזרת השבויים על רגליהם , בריאים ושלמים, עד כמה ושבוי יכול לחזור שפוי ושלם,או לחלופין במצב מצער בתוך ארון מאוזן, ואין ספק כי המיקוח על "איכות" החילופים אמור להשתנות וזאת למרות הקושי אשר המשפחות יחויבו לעמוד בו. 

מאחר ואין עשן בלי אש, קשה להאמין עתה כי המצב שונה והלוואי וטעיתי! השאלה כמובן אם התהליך אשר עליו מדברים עתה לא היה יכול להתקיים כבר מזמן תוך חיסכון בנפשם הפגועה של המצפים לפחות למידע גואל.

בהמתנה במתח לבאות, מי ייתן ועמינו יחל לנחול מעט נחת וסוגיות קלות יותר ובאנאליות יותר בלי דאגה לאזרחי עוטף עזה, החשש מפיגוע וכמובן מעוד מיקרים עגומים כהמתנה לחילופי שבויים.