לכאורה, תופעת חוסר הרצון של צעירי ארצנו לשרת את המולדת, איש-איש בתחומו-הוא, הולכת ומתרחבת : צה"ל מדליף ידיעות בעניין חדשות לבקרים; כבר הספקנו לחוות ציד-מכשפות מתוקשר בקיץ הקודם, עם 'נבחרת' כוכב נולד שכללה לא מעטים שהעדיפו להדיר רגליהם מבסיסי הטירונות ולנסות הגשמה עצמית באכסניה קצת יותר מוארת; וכמעט במקביל, פורסמה רשימה של כדורסלנים שבחרו שלא להתייצב לפתיחת אימוני נבחרת ישראל בתחילת אותו הקיץ ובתגובה "זכינו" לשמוע עוד אחד מנאומיו המתלהמים של המאמן הלאומי מר צביקה שרף, שטען שמבחינתו, התייצבות לנבחרת ישראל משולה לשירות מילואים. ואגב : כבר שמענו זמירות כאלה בעבר, רק שמה לעשות : נוכח הטלטלות המתרגשות על החברה הישראלית, בשני העשורים האחרונים במיוחד, קשה מאוד לצקת תוכן להצהרות הללו.

אלא שגם אם ברמת העיקרון קשה לרובנו לקבל ספורטאים המסרבים 'לשרת' בנבחרת, בעיקר בטיעון שלא מדובר במשימה המצריכה סיכון עצמי אלא בכיף, צריך בכל זאת להתאמץ קצת, לנבור בספרי הסטוריה קרובה ולהבין, שאם פעם הנבחרת הייתה מסגרת נחמדה שאיפשרה נסיעות חינם לחול' בקיץ עם תכנית נוחה לשמירה על כושר בתקופת הפגרה ואולי אפילו קצת תהילה ואבק כוכבים על הדרך - היום הדבר הזה נהיה עונש. ואני לא מדבר כלל על יחסיו הרעועים של המאמן הלאומי עם לא מעט משחקניו הבכירים: מאז הוקם אירגון יול"ב בראשית-אמצע שנות התשעים, הלכו מפעלי פיב"א (התאחדות הכדורסל האירופאית) והתרוקנו מתכנם ובעיקר מיוקרתם. במיוחד ברמת הקבוצות. בעשור ומשהו האחרונים, שני מפעלי הקבוצות הבכירים של היבשת -יורוליג ויול"ב קאפ- נתונים בידיו של אירגון יול"ב. פיב"א אחראית רק על מפעל שולי וזניח הקרוי "צ'אלנג' קאפ".

אי לכך והתאם לזאת, פיב"א משליכה יהבה על המפעלים ברמת הנבחרות. ואם עד לא מזמן יכלו כדורסלני היבשת להסתפק במפעל מרכזי כל שנתיים (אליפות אירופה ואליפות העולם לסירוגין; מזל שביטלו את הטורניר הקדם-אולימפי ושולחים את 5 הנבחרות שסיימו ראשונות באליפות היבשת, שאחרת בכלל חבל"ז...), עם מקסימום 6 משחקים בינארציים ההנפרסים על פני עונה שלמה (משחקי המוקדמות), כיום הם נאלצים -למעשה- להיטחן עד דק כל קיץ ! ובמיוחד במקרה שלא השכילו לסיים את הבית המוקדם במקום הראשון, כפי שקרה לנבחרת ישראל כבר פעמיים בשנים האחרונות...

מעשית, כבר 3-4 עונות שכדורסלני ישראל הבכירים, אלה המשחקים בקבוצות המובילות ובמיוחד במכבי תל אביב, מסיימים עונה מתישה עד מאוד בקבוצותיהם (מכבי תל אביב, לדוגמה, משחקת בעונה כ-30 משחקי ליגה, 4-5 משחקי גביע, 2 משחקי פיינל-פור ישראלי, 20-22 משחקי יורוליג, 8-10 משחקי הכנה וגם 3-4 משחקי 'ידידות' מחייבים נגד קבוצות האן.בי.איי) ואז משחקים עוד 6 משחקים בבית אירופאי מוקדם לקראת אליפות אירופה ובמידה ואינם צולחים אותו, ממשיכה הסאגה לעוד מספר משחקי אימון, טורניר הישרדות מעיק במיוחד ואח"כ גם משחקי האליפות עצמה... ובעברית : קיץ שלם מחוץ לבית...

לבי-לבי עם כדורסלנים גדולים כמו מאיר טפירו, נשוי עם ילדים קטנים, שבכל קיץ צריך להסביר לילדיו מדוע הוא נעדר מחברתם ומביתו לאורך שבועות ארוכים. ומילא, אם נבחרת ישראל הייתה מהווה גורם משמעותי ביבשת, היינו מבינים... 

לסיכום : כל הדמגוגיה הזו של העיתונאים פשוט מגעילה אותי. אלה החורצים באחת את דינם של דרור חג'ג' ושל טל בורשטיין ושל ליאור אליהו - כדאי מאוד שיבררו קודם כל מקרה לגופו, מה בדיוק תרם כל אחד מהם לנבחרות הלאומיות בגילאים השונים ורצוי גם לבדוק מה טיב יחסיהם של כל השלושה עם הטיראן הזה העומד בראש הנבחרת הלאומית; אם בכיתתי היה נכשל רבע מהתלמידים במבחן, הייתי בודק קודם כל את עצמי...