אפתח בידיעה מרעישה מהיממה האחרונה: סמואל יבואה מצטרף להפועל ת"א! כן, כן. אה, ושמעתם שכנראה עסקת בוזגלו נסגרת סופית?

לא מרגש, אה? התרגלנו כבר למשחקי ענקים, השחקנים הטובים בעולם - ועכשיו  חוזרים לידיעות המרעישות והגדולות באמת - ליגת העל. קצת כבוד, מה זה כבר היורו הזה? ולמי אכפת שיש ספרד-גרמניה כשהפועל ב"ש מביאה חלוץ למבחנים?

עכשיו לגמר:

1) כל הכבוד לספרד. היא הייתה הנבחרת הכי טובה מהרגע הראשון. ספרד ניפצה את הסטיגמה (הנכונה) של הלוזרית. כשרון תמיד היה שם, עכשיו הוא גם התחבר לכדורגל תכליתי ומאוזן.

לא היה מצטיין אחד שם. וייה הביא את המקום הראשון בשלב הבתים, סנה שמח לראות שפירלו וגאטוסו נשארו בחוץ והשתלט על מרכז המגרש ברבע הגמר ונתן תצוגה, פברגאס הביס את רוסיה וטורס ואינייסטה ניצחו את גרמניה. לא היה מצטיין אחד, ובכל משחק הרמה והפער ביכולת בין שחקן לשחקן הייתה מאוזנת. המצטיין האמיתי? יש שאלה שזה המאמן?

אתחיל עם המשחק שלפני שאגיע לסיכום הכולל. המשחק נפתח בכיוון ברור - אגף שמאל של גרמניה, ימין של ספרד. גרמניה שיחקה את המשחק שלה ושיחקה על החלק החזק שלה - אגף שמאל הנהדר, המציג את להאם המסוכן ופודולסקי. הכל עבר שם, וגרמניה ניסתה כהרגלה לשחק לגובה, להרים כדורים לתוך הרחבה. גרמניה הניעה את הכדור, שלטה באמצע - והצליחה לשחק את המשחק שלה. לא מהיר ומתלהב כמו של ספרד, אלא קשוח ומאורגן כמו שהיא רצתה. היא הבינה שהמשחק תלוי יותר בספרד מאשר בה והבינה שכדי לפגוע בספרד צריך גם לשחק מסורבל ומסודר. זה לא שספרד לא מסודרת, אבל הדברים האלה מוציאים את ההתלהבות והשמחה הטבעית של שחקניה.

אבל לא יותר מדי זמן זה היה כך. באיזשהו שלב, בערך אחרי 15 דקות ספרד נכנסה למשחק. ההתלהבות חזרה. ספרד הניעה את הכדור בנגיעה, בלי להתעכב. היא התעקשה ללכת לעומק ע"מ לנצל את הכלים שיש לה - שנמצאים רובם במרכז ופחות באגפים, למרות המשחק הצפוף של גרמניה. ספרד הבינה שגרמניה פגיעה מאוד בהגנה ועם סבלנות ושימוש ביכולת הטכנית והקבוצתית שיש לספרד אפשר לפתוח את ההגנה גם דרך המרכז. בדומה למה שעשתה טורקיה ספרד חיפשה כל הזמן את המשחק לעומק, את המטרה, וזה הצליח לה - השער הגיע מכדור לעומק, וספרד יכלה לנצח בתוצאה גדולה יותר. פעם אחרי פעם ספרד הצליחה להיכנס לתוך הרחבה.

מה שיפה במשחק הספרדי הוא שהיא פשוט שיחקה את המשחק שלה. למרות היתרון - היא המשיכה לחפש את השער, שיחקה נכון (הרבה בעיטות לשער) ולמרות שידעה שבמשחקים כאלה מה שחשוב זה פשוט לנצח (ובאמת, המשחק הסתיים עם שער אחד בלבד) - שיחקה התקפי. אם ספרד הייתה מדויקת יותר מול השער - היא הייתה מנצחת בתוצאה גבוהה יותר. ספרד שיחקה על היתרונות שלה, היא לא ניסתה לשחק טקטי וזהיר רק כי זה הגמר - אלא לשחק את אותו הכדורגל שהביא אותה עד הגמר. היא שיחקה לעומק, חיפשה את טורס וכמעט כל המהלכים היו אמורים להגיע אליו. כשמדובר בשחקן כמו טורס מדובר בטקטיקה נכונה. טורס, בחסרונו של וייה, הרגיש חופשי יותר וסוף סוף היה במרכז הרחבה ולא באגף. נוסף לכך, לספרד יש מוסרים מצוינים (פברגאס, צ'אבי, אינייסטה), והמסירות והקצרות והמדויקות האלה, עם עזרה של טורס, השאירו אותו לבד מול שחקן הגנה פעם אחרי פעם.

גרמניה סגרה טורניר טוב, אבל לא זכתה בצדק. ספרד שיחקה טוב יותר, הייתה קבוצתית יותר (איך אפשר לנהל משחק קבוצתי עם פערים כ"כ גדולים בין שחקן לשחקן?) ויש לה גם כלים טובים יותר. גרמניה פתחה טוב אבל לא ידעה לעצור את ההיתדרדרות. היא לא הצליחה להסתדר עם המשחק המצוין של ספרד. באלאק היה רע מאוד, פודולסקי פתח טוב ובהמשך נעלם (גרמניה חזרה לחפש את אגף שמאל שלה - וחיפשה אותו, ואיפה הוא היה?) וגם שווינשטייגר שכח להיכנס למרכז הרחבה ולכבוש. ובמקרה של גרמניה זאת שרשרת - ברגע שאחד השחקנים החשובים לא משחק טוב גם קלוסה לא קיים כי קלוסה שחקן שתלוי באחרים. גרמניה פגשה נבחרת קשה מאוד, שידעה להתמודד עם האגף השמאלי שלה, עם שוער שאולי נמוך, אבל יודע לצאת מצוין לכדורי גובה, נבחרת שחטפה לה המון כדורי כ-20-30 מטר מהשער ולא נתנה לה להתקרב לרחבה. במקום שגרמניה תשחק קשוח בהגנה ותקשה - ספרד הייתה כזאת. וזה הסיפור של הטורניר הזה. גרמניה, האמורה להיות הגנתית, קשוחה ויעילה חטפה בכל המשחקים בנוק אאוט (וברוב המשחקים שני שערים) - ואתמול הייתה צריכה לספוג לפחות עוד גול-שניים. לעומת זאת, ספרד ההתקפית לא ספגה אפילו אחד במשחקים האלה.

המשפט שמסכם את ספרד: היא שיחקה התקפי וזכתה דרך ההגנה. למרות הכל, דווקא ההגנה הכריעה את הטורניר. ספרד הבינה שכדי לא להיות חסרת תכלית ונאיבית כמו הולנד ופורטוגל היא חייבת להוסיף גם טקטיקה והגנה למשחק שלה. הולנד ספגה בדקות המכריעות שני גולים, אחד אחרי השני, ופורטוגל סיימה 90 דקות עם 3 גולים ברשת. לכן, למרות שגם פורטוגל והולנד הציגו כדורגל התקפי כמו ספרד הן לא הגיעו רחוק. הולנד הוציאה יותר מדי כוחות בשלב הבתים, והתבוסות הגדולות שהנחילה לנבחרת ענקיות העלו אותה לעננים. נוסף לכך, היא גם ניצחה את רומניה. זה גרם לה להיכנס לסוג של זלזול, אבל טבעי. קשה מאוד להתמודד עם זה שאתה בא לפגוש נבחרת פחות טובה ממך אחרי שהבסת את איטליה וצרפת ולדעת לנצח גם לא בתצוגה גדולה. פורטוגל לא העמידה שום חלוץ מטרה ראוי, רונאלדו לא התקרב למה שהוא מסוגל, דקו, שהיה מצוין בני המשחקים הראשונים, יצא לוזר כשהוא פשט הלך לאיבוד ברבע הגמר - במקום לקחת אחריות, לשחק לעומק כמו שהוא ידע ועשה בשלב הבתים, לשלוט במרכז השדה - הוא פשוט ברח. אבל ספרד העמידה גם התקפה וגם הגנה, וכל זה בשילוב המתאים לה.

אתמול אמרתי שיש נבחרות שהטקטיקה והזהירות מתאימות להן. ספרד אולי שילבה הגנה נהדרת (ובסופו של דבר זה מה שהביא לה את הטורניר), אבל עדיין האמינה בכדורגל יצירתי ומהיר, התקפי יותר. היא שיחקה את הכדורגל שלה ולא ניסתה לעשות דברים שהיא לא יודעת. ראינו מול איטליה מה קורה כשהיא מחושבת - עם כלים כמו טורס, סילבה (שחקן מעולה!), פברגאס ואינייסטה אתה לא יכול להרשות לעצמך לשחק מבוקר.

המצטיין האמיתי זה אראגונס. הוא הלך בדרך שלו. לא היה אכפת לו מהביקורות. הוא לימד את השחקנים שלו לשחק את הכדורגל שלהם. להרבה אנשים קשה למצוא את השילוב בין הגנה להתקפה - הוא מצא אותו. הוא הצליח לא לפגוע ביתרונות של הנבחרת שלו, הנמצאים בהתקפה, ועדיין לא לספוג במשחקים המכריעים. למרות שמדובר באיש מבוגר הוא עדיין הצליח להתלהב ולהכניס לנבחרת שלו התלהבות. לספרד יש כשרון עצום, אבל לאורך השנים לא היה מי שיעשה מזה משהו קבוצתי - עד שהוא הגיע. הוא השתמש נכון בשחקנים שלו, והוציא את התוצרת מהשחקנים שלו, מהכלים הרבים שהיו לא. 44 שנה ספרד לא זכתה בתואר, וגם אז בטורניר עם 4 קבוצות בלבד. כולם זוכרים את השחקנים - אבל אם הם מפסידים כל אחד מהם רק חלק מקבוצה שלמה. לעומת זאת, בכשלון המאמן הוא הראשון שתולים, ולכן הלחץ עליו עצום.

אראגונס אולי לא אדם סימפטי ונחמד, אולי עקשן - אבל זה השתלם לו. הוא הצליח לשחק גם את הכדורגל שספרד אוהבת - סגנון התקפי, ולא פגע בסגנון הזה - וגם להביא תוצאות נהדרות. הוא המצטיין האמיתי, ולא השחקן הזה שהכניס פה גול. בסופו של דבר, במשחק וחצי בנוק אאוט וייה איכזב, טורס יצא ווינר אבל בחלק הראשון של הטורניר איכזב, פברגאס נעלם בגמר וצ'אבי היה תמיד יציב וטוב אבל לא נתן משהו בלתי נשכח. המצטיין האמיתי הוא המאמן. במיוחד אהבתי איך נגד רוסיה, אחרי מחצית בינונית הוא הצליח להרים את שחקניו, להחדיר להם מוטיווציה ולכבוש 3 גולים במחצית אחת - ראינו איך ספרד עלתה למחצית השנייה.

כולנו זוכרים את וייה (4 גולים), טורס (ווינר), אינייסטה, פברגאס ושות', אבל אסור לשכוח את קסיאס, ראמוס, סנה ופויול. אם לא השקט וההימנעות מטעויות שלהם שחקני ההתקפה לא היו יכולים להשתחרר קדימה. ראינו איזה שחקן חכם סנה. הוא לא התפתה לעשות את מה שהוא פחות טוב בו - ורק כשלא היה עליו לחץ מצד גרמניה והוא ראה שספרד מצליחה לתקוף גם כגרמניה חייבת שער הוא יצא קדימה. כל היצירתיות והסימפטיה שספרד הם בגלל ההתקפה - אבל הבשורה האמיתית היא ההגנה. ההתקפה ידענו למה היא מסוגלת - אבל בפועל במשחקים של ספרד בשלושת המשחקים האחרונים נכבשו רק 4 שערים.

היו עוד נבחרות שניסו לעשות את השילוב הזה - בסוף הכל התברר כמזויף. גרמניה פה ושם ניסתה לשחק בצורה אגרסיבית במשחקים האלה, אבל בפועל התייאשה מלהגן מוקדם מדי. היא ספגה הרבה יותר מדי. ומה עם רוסיה? הרוסים הציגו קשיחות הגנתית ומהירות התקפית - עד שהגיע נבחרת ראויה באמת ולא נבחרת של שלב בתים שהבקיעה לה שלישייה. רק ספרד הצליחה לשלב בצורה מושלמת. ומה שכל כך יפה, זה שהיא זכתה אחרי שלב בתים מצוין, עם 9 נק'. זה עוד הצלחה ענקית של המאמן אראגונס - למרות התבוסות הגדולות מול רוסיה, למרות 9 הנק' המוקדמות - הוא ידע לשמור את שחקניו על הקרקע.

כאמור, אף אחד לא היה גדול לאורך כל הטורניר, אבל בגדול כולם עשו את העבודה. סילבה היה טוב ברוב המשחקים, ואתמול, אחרי שבמחצית הראשונה אל הצליח לפרוץ מהאגף למרכז הוא השתפר עם הזמן. ראמוס איים על השער ושוב הצטרף נהדר לחלק הקדמי - אבל ידע לא להפקיר את ההגנה. ללא ספק, ראמוס אחד הבולטים בטורניר, למרות שנאלץ לשחק מול אגף קשה במיוחד הוא לא עשה טעויות, אולי חוץ מבהתחלה. הוא מסוגל לשחק גם כבלם וגם כמגן, עושה הכל מצוין. מה היתרון שלו כמגן? שהוא יודע כמו מגן אמיתי לעשות גם הגנה וגם התקפה. יש לו הצטרפות מדהימה לחלק הקדמי, הוא מסוגל גם לכבוש, הוא בועט לשער. בזכותו אגף ימין של ספרד היה לאורך הטורניר החזק שלה וחזק מאוד. ומה עם קסיאס, שעצר שתי עצירות מול איטליה בפנדלים ויצא בתזמון מושלם כל פעם שהצטרך?

טורס סיים נהדר את הטורניר. מול איטליה הוא היה חלש והצליח להוציא רק הברקות מסיה פשוטה - הוא שיחק באגף, וכל המשחקי שלו היה מבוסס על הטכניקה והמהירות, היכולת האישית. יש לו את הדברים האלה, אבל הוא היה מוגבל, לא הייתה לו את השליטה על ההתקפה ורוב הזמן הוא נעלם בפינה. בשני המשחקים האחרונים הוא השתפר בענק, סיכן את השער בלי סוף והבין שזה בסוף יגיע - אם הוא רק ימשיך לבעוט לשער. בחצי הגמר הוא החטיא יותר מדי - אבל בגמר זה הגיע. הוא לא הפסיק להשתמש בכוח שיש לו, בגיוון המדהים. הוא קיבל המון כדורים לעומק, נאלץ להתמודד עם בלם תמיד - אבל השתמש ביכולת הנהדרת שלו. בשער הוא ניער את להאם, ניצל את היתרון הפיזי הברור ובטאץ' מתוזמן היטב כבש, רגע לפני שלהמן לוקח את הכדור לידיים. שחקן גדול באמת זה אל זה שעושה במכנסיים כשמגיע משחק קריטי וכל המבטים אליו - אלא זה שהלך לו קשה וקצת נעלם - וברגעי האמת מתעלה. אתמול טורס היה כזה ויכל לכבוש אפילו יותר.

בסה"כ, הפערים בין שחקן לספרד היו קטנים מאוד, וזה איפשר רצף מסירות של נגיעה גדול מאוד. ספרד הראתה באומנות מדהימה איך אפשר בכמה נגיעות לייצר מהלך מהיר וסוחף. גרמניה לא עמדה בזה, וספרד הייתה חייבת לנצח בתוצאה גבוהה יותר.

אצל גרמניה לא היה מימד של יצירתיות, פער גדול בין שחקנים. ספרד צופפה את ההגנה שלה, וכך תמיד היה כ-20-30 מטר מהשער מישהו שיחטוף את הכדור ויוציא מתפרצת. פתאום דווקא המתפרצת, כלי שאיתו גרמניה הגיעה לגמר, עמדה לצידה של ספרד שיצאה קדימה בצורה תכליתית ומהירה מאוד. בכלל, ספרד הצליחה לקחת לגרמניה את היתרונות שלה גם בזה שראינו שכל פעם שהרימה כדור גבוה לרחבה שחקן כמו טורס לא פחד מהגובה של הבלמים הגרמנים והיה ראשון בנגיחה.

לרענון הזכרון: במחצית הראשונה כמעט נוצר מזה שער - כדור גבוה, טורס בנגיחה נהדרת - לקורה. גרמניה התקשתה להשלים 2-3 מסירות והתעקשה לשחק על כדורים ארוכים שלקלוסה לא היה שום סיכוי גם להשתלט עליהם, גם לשמור עליהם וגם לאיים על השערץ עם כאלה פערים בין שחקן שחקן היא לא הצליחה להשלים מסירות, ושחקן יצירתי כמו פודולסקי פשוט לא הצליח לנצל את היכולת האישית שלו כדי לעשות משהו. במשחק כל כך גרוע של באלאק לא היה מי שייקח אחריות. במקום לנצל את היתרון של גרמניה על ספרד - שיש להם מנהיג אמיתי אחד, קלאסי, שאפשר לסמוך עליו - באלאק פשוט נעלם והיתרון לא בא לידי ביטוי. נוסף לכך, גרמניה הייתה נבחרת קבוצתית שהצליחה ב-2-3 מסירות לצאת למתפרצות מושלמות ולהרים כדור גבוה לגול - כל זה עד הגמר, אז זה פשוט נעלם. ספרד, לעומת זאת, כן הצליחה להראות קבוצתיות. אומנם היא מבוססת כולה על יכולות אישיות של שחקנים - אבל אראגונס הצליח לקחת את היכולות של כל השחקנים האלה ולייצר מהסה"כ משהו קבוצתי.

ספרד העמידה לאורך הטורניר מערך של 4-3-3, כשבמרכז השדה שלושה שחקנים שמנצלים את היתרון המובהק של ספרד שם. מה שכל כך יפה בנבחרת הזאת זה שהיא מוכנה לכל מצב - למשחק עם מעט שערים (כמו אתמול), למשחק התקפי עם הרבה (מול רוסיה, במיוחד במשחק בשלב הבתים). היא מאוד עמוקה, ולמרות שיש לה הרבה שחקנים עם סגנון יצירתי דומה - הם עדיין מצליחים על אחד להביא משהו אחר. במרכז השדה זה נראה מושלם מבחינתה - סנה ההגנתי, צ'אבי מניע את הכדור, עושה גם הגנה וגם התקפה, הכל בשקט ואחריות, ומקדימה אינייסטה/פברגאס משוחרר יותר קדימה. ככה שיצא שיש מי שמחפה על שחקני ההתקפה בהגנה.

לספרד יש גיוון ענק ואופציות שונות, השחקנים בד"כ לא באים על חשבון השני והמצב הזה שיש מי שמחפה גם יוצר תיאום והבנה בין שחקנים. מי שהיה הכי יציב זה צ'אבי: הוא לא אחד שנותן משחקים יוצאי דופן שלא שוכחים, אבל הוא תמיד טוב. אין לו תירוצים, הוא השחקן השקט על המגרש ועושה הכל בצניעות. הוא תמיד בא לעבודה, הוא משחק באחריות, הוא אומנם די נמוך, אבל בעמדה שלו זה לא משנה. הוא עובד קשה על המגרש, הוא ידוע מתי להצטרף קדימה - יחסית לעמדה שלו הוא כובש הרבה שערים והוא בועט הרבה לשער - אבל מבלי להגזים, הוא אף פעם לא מפקיר את ההגנה. אני לא יודע אם הוא השחקן המצטיין - אבל ברור שיש הגיון מאחורי ההחלטה לבחור אותו כשחקן הטורניר. צ'אבי הוא מנהיג בשקט שלו, בזה שהוא לא עושה עניין. יש מנהיגים רועשים ובולטים כמו באלאק - יש שקטים כמו צ'אבי, שחייב להיות דוגמא לכל שחקן כדורגל. צ'אבי תמיד עשה את שלו, היה אול אראונד אמיתי - גם הגנה, גם איום על השער.

2) סיכום הטורניר:

תגלית - טורקיה. טרים עשה שם עבודה ענקית. הנבחרת עם הכי הרבה אופי, שחזרה מפיגורים גדולים. היא לא עשתה כבוד לאף אחד, הציגה התקפה טובה ושיחקה מול גרמניה בצורה גאונית. היא שיחקה על המרכז, לא הפסיקה לבעוט לשער והייתה ראויה להגיע לגמר.

מצטייני הטורניר - כמו שאמרתי, מבין השחקנים קשה להוציא מישהו מסוים - כולם עשו את שלהם, הביאו את היכולות האישיות המצוינות שלהם למשהו קבוצתי ומחובר מאוד. צ'אבי היציב, וייה היציב, קסיאס הטוב בעולם, פויול, המנהיג האמיתי, שחקן עם אופי, מסודר ואחראי ביותר, מנוסה, ראמוס. בנבחרות האחרות: יאקין שכבש שלושה גולים, פודולסקי שהמתפרצות שלו הביאו לגרמניה המון שערים, שהרים כדורים לרחבה והמעבר לאגף עזר לו - הוא השתמש ביכולתה אישית שלו כדי להכניס כדורים לנגיעה ברחבה, והצליח גם לכבוש הרבה וגם לבשל שערים, אבל היכולת הגרועה בגמר פגעה מאוד בגרמניה. יש גם את שניידר מהולנד, ארשאבין מרוסיה, אבל מול ספרד הוא התפרק לחלוטין. גם גרוסו האיטלקי היה מצוין ובזכותו אגף שמאל האיטלקי היה מצוין, הוא הצטרף קדימה ושלח הרבה הגבהות לטוני (וזה היה נכון, הרי הגובה והנגיחה של טוני הם יתרונות משמעותיים, אבל בפועל טוני לא כבש בכלל), אבל החיסרון של פירלו ברבע הגמר גרם לכך שלא הייתה נעת כדור ולא היה מי שייתן לו כדורים לאגף.

אכזבה: רונאלדו אולי לא היה גרוע, אבל אחרי העונה שנתן היה אפשר לצפות ממנו להרבה יותר. אם הוא שיחקה כ"כ טוב ביונייטד הוא היה יכול לשחק הרבה יותר טוב - פורטוגל הייתה תלויה בו, הוא היה שחקן המפתח והוא לא עשה מספיק. מול גרמניה הוא לא עשה שום דבר קבוצתי, המקסימום מבחינתו היה מהלך אישי יפה - אבל ברגעים המכריעים הקבוצתיות מכריעה. עוד מאכזבים: מטראצי במשחק הראשון - הוא התפרק ואיתו כל הגנת איטליה. ניקופולידיס שוער יוון היה אחראי על שער מכריע, וכל נבחרת יוון הייתה חסרת ברק - השחקן היחיד שניסה לאיים על השער והראה איזה יכולת טכנית היה חריסטיאס. מיכאל באלאק כבש שני שערים - אבל בשני המשחקים החשובים פשוט נעלם. לדעתי, שחקן גדולב אמת זה אחד שברגעי האמת לא נעלם, ולהגיד על באלאק שהוא פשוט "לוזר" זה תירוץ - באלאק היה צריך לתת משחק טוב, להשפיע על אחרים, ליצור משהו קבוצתי - כשהוא שיחקה לא היה משחק, לא הייתה הנעת כדור ולא היה על מי לסמוך בגרמניה.

שחקן מנוסה כמוהו, שחקן ברמתו, כשכל המדינה מאחוריו לא יכול לשחק ככה. במחצית הראשונה פשוט לא הלך לו, אבל לפחות הוא ניסה, היה עצבני, ניסה, עבד על המגרש. במחצית השנייה הוא היה אנמי, ברח מאחריות. הוא צריך להבין גרמנה תלויה בו במשחקים כאלה - וכשהוא רע כל המשחק הקבוצתי רע כי הוא אמור להניע את הכדור, לנהל את המשחק. לא אכפת לי אם הוא היה פצוע בשוק: זה היה אחד המשחקים החשובים בקריירה שלו, והוא יכל לעשות הרבה יותר. גם בחצי הגמר הוא היה רע מאוד, ולא הפריע לטורקים להניע את הכדור ולשחק כמו שהם רצו.

דונדוני: הוא לא האשם המרכזי בכך שאיטליה לא הגיעה עד הסוף. קודם כל, קשה מאוד לשחזר את ההצלחה של המונדיאל - ורבע גמר ומרחק פנדלים מחצי גמר זה לא כישלון, אולי איטליה יכולה יותר - אבל הכישלון חלקי. נוסף לכך, הוא היה צריך להיכנס לנעליים של מאמן ענק בדמות ליפי שועל התארים. ההתפרקות בהגנה? מה הוא יכל לעשות אחרי העונה הגרועה של מטראצי, כשקנאברו בחוץ, פצוע? הוא גם לא יכל לעשות כלום עם הצהובים של גאטוסו ופירלו - לשחקן כמו גאטוסו אי אפשר להגיד לא לשחק באגרסיביות, והחיסרון שלהם גמר את המשחק של איטליה, ולא רק את מרכז השדה - אלא את כל המשחק, כי פירלו הוא מנהיג וכל המשחק מבוסס אליו, הוא מנהל אותו ואף אחד לא יכל להיכנס לנעליו. דונאדוני אשם שהוא שיחק במשחק מכריע עם שחקן עם אופי בעייתי כמו קסאנו ולא עם דל פיירו, שהיה חייב לשחק קבוע בהרכב - כל פעם שהוא שיחק הוא עשה עבודה מצוינת, שיחק עם השכל שיש במשחק שלו ובעט לשער. במשחק מכריע הניסיון, החוכמה וקור הרוח של דל פיירו - כזכור, שחקן בעונה ענקית - היו חייבים לפתוח, וככה גם קאורנסי - אין ספק שבגלל ששניהם לא פתחו בהרכב משחק האגפים של איטליה היה חלש, ועדיין - גם איתם איטליה הייתה בבעיה. בקיצור, דונאדוני מוחלף כי ליפי טוב יותר, מנוסה יותר והביא לאיטליה גביע עם הגנה אדירה - אבל אין מה להאשים אותו.

שימו לב ל...: בתחילת הטורניר סימנתי כמה שחקנים. שלושה שחקנים שנעמדים לפני עונה חשובה מבחינתם. דני גוויסה עובר כנראה לקבוצה גדולה ועכשיו נראה האם הוא יכול להצליח גם במקום מלחיץ וגדול, ולא בקבוצה נוחה כמו מיורקה. קסאנו חזר לעצמו בעונה האחרונה, ועכשיו צריך להראות האם ישמור על המשכיות, הרי אנחנו ידועים שמבחינה מנטלית, מבחינת נאופי, הוא זוועה, וגם במקרה שלו העונה הטובה באה בסמפדוריה. האם הוא ישמור על זה? או ששוב הוא יחזור לדרך הלא נכונה, מה שהתחיל כבר אצל ריאל מדריד. השלישי, נאני מפורטוגל, גם מעניין: יש לו יכולות אישיות מהטובות שיש, מהירות מדהימה, שליטה נהדרת, טכניקה, טיפול מדהים בכדור. יהיה מעניין לראות לאן יתפתח.

גוויסה סגר טורניר טוב עם שני גולים מהספסל - והשער מול רוסיה בחצי הגמר הראה שהוא יודע לכבוש גם בשלבים המכריעים.

קסאנו קיבל את הצ'אנס בהרכב בשני משחקים מכריעים וקשים - מול צרפת וספרד. בפועל, הוא איכזב. הוא יותר מדי חיפש את טוני ולא מספיק איים על השער בעצמו. מול צרפת היו לא עוד דקות טובות  בהן הוא פרץ הרבה מהאגף למרכז  -אבל מול ספרד הוא נעלם לגמרי. מדובר בשחקן עם מהירות טובה, כניסה לאמצע מהאגף - ובזה הוא מחפה על בעיה פיזית. בסה"כ לא הטורניר שלו, ועם הצ'אנס הגדול מדי שהוא קיבל הוא היה צריך לעשות הרבה יותר.

נאני עשה עבודה טובה כשהוא עלה מהספסל. הוא הכניס המון אנרגיות, יכולת אישית, והוא בהחלט שחקן שכשצריכים יצירתיות פונים אליו. כשהוא קיבל צ'אנס בהרכב היה לו קשה כי לאף אחד סביבו לא היה אכפת ופורטוגל שיחקה בהרכב משני - דווקא מהספסל, כשיש לו זמן מוגבל והוא רוצה להספיק כמה שיותר הוא טוב יותר. מול גרמניה הוא היה מסוכן מאוד כמחליף, הכניס מוטיווציה, הרבה הגבהות לתוך הרחבה. יש לו אחד על אחד נהדר, הרמה טובה - וכדור שלו גם הביא גול. טורניר בסדר פלוס.

לסיכום: היורו הוא טורניר אכזרי. אפילו מי שמגיע לגמר משחק 6 משחקים בלבד בסה"כ. שחקנים מגיעים אחרי עונה מתישה וחייבים בכל משחק לעשות את המקסימום. כל אירופה מסתכלת עליהם וכל המדינה מאחוריהם, ובמס' מועט של משחקים אין את התירוץ 'לא היו מספיק משחקים'. חייבים לנצל כל רגע. מי שידע לשים את העונה האחרונה בצד - עשה את העבודה. מי שרצה להוכיח את עצמו, לנצל את זה שזאת ההזדמנות שלו להוכיח את עצמו (ארשאבין, שעם כל הכבוד לכסף אם הוא רוצה שהכשרון שלו יבוא לידי ביטוי חייב לעזוב את רוסיה, הליגה הספרדית הכי מתאימה לו. הוא מהיר, היציאה שלו קדימה קטלנית, יש לו טא'ץ טוב בכדור (הגול השני מול הולנד) ותחכום (הגול השלישי מול הולנד, בוא ניער את ההגנה והכניס בין הרגליים של השוער, הוא דוגמא טובה) עשה את זה. הכדורגל לא הופך להתקפי יותר (כבר כתבתי באחד הטורים שלי), וראינו שהזוכות הקודמות, רק לפני שנתיים ראינו את איטליה מנצחת דרך ההגנה, היו הגנתיות, אבל היורו הזה היה מלא בגולים.

הפעם נבחרת התקפית זכתה בתואר, אבל צריך לזכור שלמרות שהיא שיחקה התקפי - אפילו היא הבינה שברגעים החשובים זוכים דרך ההגנה, ובאמת היא זכתה בלי לספוג במשחקים המכריעים, הצליחה להכניס טקטיקה למשחק שלה, וגם הגמר לא היה שופע בגולים. היורו היה איכותי כי בסופו של דבר לגמר הגיעו נבחרות גדולות, נבחרות מענייניות לקהל. גולים זה לא בהכרח איכות, אבל הפעם ראינו נבחרת ראויה זוכה - וכל זה בלי לפגוע בסינדרלות, הרי ראינו את טורקיה ורוסיה. ספרד זכתה ובצדק, הראתה קבוצתיות, ובסופו של דבר ראינו שהחוכמה היא להתחיל לשחק מהנוק אאוט - ראינו איך נבחרות כמו פורטוגל והולנד שהיו מצוינות בשלב הבתים לא הגיעו אפילו לחצי הגמר. ראינו שהרבה פעמים מי שמשחק טוב זה דווקא מי שעבר עונה קשה. היה טורניר מעניין, ספרד שברה את הסטיגמה והצליחה למרות שחשבו ששוב תצא לוזרית. טורניר מעניין - וגם איכותי.

אז יורו 2008 - שלום לך.