אין ספק שבשנים האחרונות אנחנו נמצאים בנקודת השבר הגדולה ביותר שידעה המדינה הזו מיום היווסדה, אפילו גדולה יותר מהתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. לנגד עיננו אנחנו רואים איך המדינה מתפוררת לנגד עיננו, לאט לאט עוד ועוד מערכת נופלת וחוסר האמון בה הולך וקורס.

לעיתים נראה שהדבק היחידי שעוד מאחד אותנו זה האיום מבחוץ שעוד איכשהוא שומר על אחדות ושותפות גורל, וזהו!!! אתה מדבר עם אנשים, קורא את דעותיהם ושומע את דבריהם ואתה מבין שחוסר האמון במערכות הולך וצובר תאוצה ולמדרון אין סוף.

בקרית הממשלה יושבת ממשלה חלושה ורקובה שמחצית משריה מצויים בחקירה כזו או אחרת, חלקם מורשעים לא נורא אין קלון אז למי אכפת, שכל ענינה הוא רק שימור כיסאה והמשך קיומה גם אם בצורה מלאכותית. כאשר מביטים סביב אותו שולחן, הבוז וחוסר האמון ששורר סביב השולחן בו כל אחד בז ליושב לצידו, וברגע שהיושב לצידו מסובב לרגע את הגב סכין ננעצת בגבו , אף אחד לא מאמין ובוטח ביושב בראש הפירמידה וכולם חותרים תחת כולם.

כמה זמן תימשך הפארסה הזו? זה יותר תלוי בתיאבון השררה, מעבר לזה אין ממשלה בישראל. בשני העשורים האחרונים קמו ונפלו ממשלות בישראל בממוצע כל שנתיים, מאידך התקבלו החלטות הרות גורל( ובעיקר הרות אסון בדיעבד) שיהיו להן השלכות לעוד דור או שניים, מעבר לזה אני לא רואה קיום למדינה, כאשר מרבית אותן החלטות התקבלו בחצי גניבה ובטח לא בדרך הדמוקרטית הראויה.

זה התחיל עם  יצחק רבין ז"ל והסכם אוסלו שעבר בזכות העריקים מצומת המסומם שגב והדביל ההוא מאשקלון. המשיך עם שמעון פרס בממשלתו הזמנית והחתימה על הסכם חברון שאותו ביצע מחליפו נתניהו מחוסר ברירה. אחריו אהוד ברק הזחוח ובריחתו מלבנון שזרעה את זרעי מלחמת לבנון השנייה  וחוסר תגובתו לחטיפתם ורציחתם של 3 חטופי הר דב שהוביל לחיטיפתם של רגב וגולדוואסר. המשיך באריאל שרון עם תוכנית ההתנתקות בניגוד לעמדת מצביעיו ובוחריו (למי שזוכר את תוצאות בחירות המתפקדים לתוכנית ההתנתקות) מה שהביא לנו לחבל ארץ מופקר שחי כבר 7 שנים תחת איום טילים יומיומי, עליית החמאס וחטיפת שליט. וכרגע אנחנו שבויים בידיו של אולמרט שהביא לנו את מלחמת לבנון השנייה הכושלת, פרשיות שחיתות על בסיס יומי, וחתירה להסכם כניעה מול סוריה והרשות הפלשתינאית רגע לפני שהמסך יורד על ממשלתו הכושלת.

אנחנו עומדים מן הצד ולא מאמינים למצעדי האיוולת שהקברניטים מובילים אותנו, הם מובילים אותנו לאבדון ואנחנו כבר מיואשים והולכים כסומאים אחריהם, זה מזכיר לי תקופה אפלה אחרת בעברנו (לא מהעבר הכ"כ רחוק רק 60 שנה חלפו). בבחירות האחרונות אחוז ההצבעה היה מהנמוכים ביותר שהיו מאז קום המדינה, בבחירות הבאות אחוז המצביעים עוד ירד למטה מזה, כי הפעם אפילו למפלגה קיקיונית כמו הגימלאים אף אחד לא יטרח להצביע כצעד מחאה. (מה יצא מזה כולנו יודעים, בדיחה גרועה).

כאשר מימין ומשמאל אתה שומע שזהו אין אלטרנטיבה ובבחירות הבאות כבר לא נטרח ללכת להצביע, בשביל מה? ממילא הנבחרים עושים ההיפך ממה שמבטיחים (מצביעי הליכוד, וישראל בעלייה) המתנחלים והעקורים כבר איבדו אמון במדינה שכל רצונה הוא להיפטר מהם (מצביעי מפד"ל,איחוד לאומי, ועוד), הנבחרים רק עסוקים במלחמות פנימיות וחתרנות (מצביעי העבודה), סתם מפלגת לווין לא רלוונטית (מצביעי מר"צ) וכן הלאה. מה שבפועל יקרה אחוז גבוה במגזר החרדי מה שיעצים את כוחם ויהפוך אותנו למדינה הלכתית, ואחוז הצבעה ממוצע במגזר הערבי שיעלה את כוחם ל30 חכי"ם ויותר.

מי שלא מאמין לי שיראה מה קרה בירושלים בעשרים השנה האחרונות. במצב שכזה כל החלטה של ממשלה לא רלוונטית שכזו יגרור להתנגדות פסיבית שתסלים לאלימות אקטיבית, כל מגזר ילחם על רצונו, על זכויותיו, הצבא יתפורר ויתחלק בין המגזרים ומלחמת אחים תביא את חורבן בית שלישי.  

אמנם תסריט אימים, לא רחוק מהמציאות וקרוב יותר ממה שכולנו נוטים לחשוב, כך או כך, לא נראה לי שנזכה לחגוג יובל 100 וזה בתחזית האופטימית שלי. הלוואי ואתבדה.