דובי כותב על הבחירה שלו לא למול את בנו. הוא טוען מצד אחד, שהסיבה של רוב החילונים היא 'לחתוך כי כולם חותכים'. מצד שני, הוא טוען, זו לא סיבה מספקת - בעיקר כי היא רגרסיבית. אם זה מנהג פסול, ואני עושה אותו רק כי 'כולם עושים אותו', אז אני רק עוזר לשמר אותו.

אני מסכים עם הטיעון העקרוני של דובי, ומקבל אותו לגבי מקרים אחרים. הומוסקסואליות, לדוגמא - כולנו מכירים את הטיעון 'לא הייתי רוצה שהילד שלי יהיה הומוסקסואל, כדי שלא יסבול מהסביבה'. אבל כדי שהומוסקסואלים יפסיקו לסבול מהסביבה, צריך לשנות את הגישה כלפיהם, בין השאר גם את האספקט הזה שלה^[1]

אבל המקרה של ברית מילה הוא, לטעמי, שונה. אני רואה בברית מילה סממן להשתייכות תרבותית - סממן שאני רוצה להעניק לילדים שלי.

 טקס ברית מילה. תמונה: chesdovi

הדיון הרגיל, הרציונלי-לכאורה, בשאלת ברית המילה מציג - כמו כל דיון רציונלי - טורים של 'בעד' ו'נגד'. הנחת היסוד שלו היא שמכיוון שאנחנו לא דתיים, צריך לשקול רק שיקולים תועלתניים בשאלת המילה. ואז כל צד מתחיל להביא מחקרים. זה מדבר על הסבל לילוד ועל הפגיעה בחשק המיני; בתגובה, טוענים שזו לא קיימת ומראים את הירידה בסיכוי לתחלואה באיידס.

האמת? זה לא משפיע על ההחלטה שלי למול את הילדים שלי. זה היה עלול להשפיע על ההחלטה שלי לא למול אותם, אם הייתי מוצא ראיות חד משמעיות לנזק איום ונורא שנגרם. כל עוד לא נמצאו ראיות כאלה, ההחלטה שלי לא מבוססת על שיקול 'רציונלי' של יתרונות ושל חסרונות, אלא על השתייכות לקבוצה.

מבחינתי, היות נימול הוא אחד הסממנים המרכזיים של השתייכות לקבוצה התרבותית הישראלית-יהודית. מכיוון שזו קבוצה שאני רוצה להיות חלק ממנה, ואני רוצה שילדי יגדלו להיות חלק ממנה, העברתי את בני את הטקס הזה בגיל שמונה ימים. אני מודע לזה שלהחלטה הזו יש מחיר: הילד סבל מכאבים במשך יום-יומיים, ועלולות, בסבירות נמוכה, להיות לכך השפעות על תפקודו המיני. אבל זה מחיר שאני מוכן לשלם עבור השתייכות זו.

כמובן שאני לא מוכן לשלם כל מחיר; אם היו דורשים ממני לקטוע את ידו של בני, או להעביר את בנותי מילת נשים (שהיא טקס כואב הרבה יותר ובעל תוצאות חמורות הרבה יותר), הייתי מסרב. אלא שבהינתן מערכת היתרונות והחסרונות של ברית המילה, אני מעדיף להכניס את בני בבריתו של אברהם אבינו - ולא מטעמים דתיים.

בנוסף, חשוב לזכור שמי שמחליט - כמו דובי - שלא למול את בנו, מצהיר את ההצהרה ההפוכה. הוא מצהיר, עבור בנו, הצהרה אקטיבית לפיה הוא מעוניין להתנתק מהקבוצה התרבותית הזו ולא להיות חלק ממנה - שכן זו המשמעות של הפעולה.

ההחלטה למול את בני היא החלטה שאני לא יכול להגן עליה בצורה רציונלית. מי שינסה לטעון שברית מילה היא חיובית מנקודת מבט רציונלית - למה עדיף למול את בנך מאשר לא למול אותו - בלי להתייחס לתרבות הספציפית, יכשל. אבל זה לא אומר הרבה - באותה מידה בדיוק יכשל גם מי שינסה להסביר למה אתה צריך להשתמש במשכורת שלך כדי להאכיל את הילדים שלך דווקא, ולא ילדים אחרים, רעבים הרבה יותר. ובכל זאת, אנחנו מצפים מהורים שידאגו שילדיהם יהיו שבעים, לפני שהם מוציאים כספים לצדקה.

אין כאן צודקים וטועים, בעיקר בגלל שמדובר במערכת שיקולים מורכבת שבנויה על האיזון בין יתרונות לחסרונות - איזון שכל הורה יבנה אחרת. אבל כשבונים את האיזון הזה, אסור לשכוח לקחת בחשבון גם את ההיבט התרבותי - לזכור שהן המילה והן אי-המילה הן הצהרות של השתייכות או אי-השתייכות תרבותית, ולשקול גם את זה בין מכלול השיקולים.

הערות שוליים:

1. אם כי לדובי יש כאן כשל, שבו נופל גם צבי טריגר ב'ללא מילים', בהקשר של ההומוסקסואליות. העובדה שהטיעון 'כדי שהילד לא יסבול' הוא טיעון רגרסיבי, לא הופכת אותו לטיעון מוטעה. זה נכון שהוא רגרסיבי, אבל זה נכון גם שהילד יסבול אם יצחקו עליו במקלחת. צריך להכיר כאן בזה שאנחנו מקריבים את טובתו של הילד למען שינוי חברתי - החלטה לגיטימית לחלוטין לטעמי. ↩

לבלוג של נדב פרץ