ביום שישי יצאנו לטיול בנחל יהודיה. חברה אחת בקשה כבר לפני חודש שנסע ליהודיה באחד מימי השישי בהם היא נמצאת בבית. בקשות כאלה הן תענוג בשבילי לקיים. בסוף השבוע האחרון הטיול התאפשר ויצאנו כולנו לדרך. היינו בסה"כ 7: אני והאחים שלי, החברה ועוד חבר של האחים הקטנים (שהוא בעצם חבר של כולם ובן בית אצלנו).

המסלול בנחל יהודיה הוא אחד היפים בארץ, לדעתי. השילוב של ערוץ קניוני, שלמרות קרבתו לכביש, מרגע הירידה אליו נמצאים כבר בעולם אחר, יחד עם המים הקרירים הוא שילוב מנצח.

אנחנו טיילנו במסלול של נחל יהודיה עליון וירדנו לבריכות עדן (יהודיה תחתון). משם חזרנו להתפצלות השבילים (אדום-ירוק) ועלינו חזרה לחניון יהודיה בשביל הירוק. היו מטיילים רבים בנחל, אבל לא היה עומס.

המסלול מחייב שחייה וצריך להתכונן מראש מבחינת שמירה על הציוד. כלל אצבע שעובד טוב הוא לא להביא מלכתחילה ציוד מיותר ובמיוחד לא ציוד שעלול להפגע מהמים. אני עטפתי את התרמיל שלי ב-3 שקיות אשפה- התרמיל לא נרטב, לציוד שלום (כולל המצלמה).

בעבר, ראינו אנשים שהביאו עימם מזרון ים מתנפח והעבירו עליו את החפצים בבריכה שמחייבת שחייה. גם זו שיטה. כמובן, ישנה האפשרות לקנות שקיות איטום המיוחדות לצורך הזה, אבל עד כה השקיות הרגילות עשו את העבודה בשבילי.

הבריכות לרגלי המפלים מקסימות, ממש תענוג לשחות בהן.

השביל מתחיל מחניון יהודיה. צריך לחצות את הכביש בזהירות ואז מגיעים לכפר הסורי הנטוש יהודיה (שם מעניין לכפר סורי, לא? מצד שני, הוא בנוי על שרידיו של יישוב יהודי קדום יותר). פגשנו בדרך עדר פרות שעמדו או ישבו בצל ולא התייחסו כמעט בכלל למטיילים העוברים מרחק מטרים ספורים מהם.

בכפר פנינו שמאלה, עם השביל האדום. זה קטע יבש ובימים חמים גם חם מאד. בדרך יש מצבת זיכרון למטיילים שנהרגו במקום. אם אינני טועה, מנפילה מן המצוק. צריך להיזהר. השביל יורד אל הנחל, חלק מן הירידה יהא במדרגות אבן. יש כמה עצים בדרך שבצילם נים לעצור לשתות או לנוח. ככל שמתקרבים אל המפל, רעש המים נשמע מזמין יותר ויותר.

רחצנו בבריכה מתחת למפל בכיף. אחלה של מקום. בפעמים קודמות קרה שהיינו שם לבד לגמרי. הפעם היו עוד מטיילים, אבל איך אומרים? "יש מקום לכולם".

משם השביל יורד לאורך הנחל, די קרוב למים. מדי פעם עוברים מצד אחד של הנחל לצד השני. במיוחד אם הנעליים רטובות, צריך להיזהר מלהחליק.

הגענו אל המפל השני שלידו יש סולם מתכת שבו יורדים למים. שם ישנה בריכה שחייבים לעבור בשחייה. לפעמים, אם יש הרבה מטיילים ובמיוחד קבוצות, המקום הזה הופך לצוואר בקבוק במסלול. הפעם לא הייתה בעיה כזאת וחיש מהר היינו בצד השני. עוד ירידה קטנה ומעבר בבריכה רדודה וקטנה יותר.

שם עצרנו להפסקת אוכל. "מה יש לאכול?" מכיוון שסיכמנו שאחרי הטיול שהחברים מצטרפים אלינו לארוחת צהריים שאמא הבטיחה להכין, לא הבאנו המון אוכל. מצד שני, ידוע שטיולים מגבירים את התאבון ובמיוחד טיולים עם מים. כל האוכל (פירות, סוג של ביסלי ועוד כמה דברים שמצאנו בבית) נעלם מהר.

אהבנו את ההשתקפויות של המים על סלעי הבזלת. נראה ממש יפה ובתנועה מתמדת שהמצלמה לא מצליחה לתפוס כראוי.

משם המשכנו עם השביל והנחל. ראינו את העץ שנראה צומח כמעט באוויר, על המצוק שמעלינו, את העץ השרוף, את הקטע שאנחנו קוראים לו "יער הקופים"... ככה זה כאשר מסלול מסויים הופך למוכר: ממציאים שמות לעצים בדרך, לבריכות וכו`. לפעמים לשמות האלה יש הסבר מחוויות בטיול קודם...

בפיצול לא עלינו למעלה בשביל הירוק, אלא המשכנו עוד כ-20 דקות בשביל האדום, לבריכות הבאות. הבריכה היפה ביותר הייתה זו שאליה יורד הנחל במפל, אך ישנם גם מפלים קטנים וגבוהים יותר, מהם המים צונחים מטה מן המצוק. מקסים.

שם נשארנו להפסקה ארוכה. תענוג.

חזרנו בשביל האדום עד לפיצול, דאגנו להירטב שוב במים ולהתרענן לקראת העלייה. הבנים החליטו שהם יחכו לנו, הבנות, למעלה וזה אכן מה שקרה.

אני נהנתי וגם האחרים אמרו שהם נהנו מן הטיול. במיוחד החברה שבקשה שנטייל ביהודיה הייתה מרוצה. שמחתי לשמוע! איתה טיילתי באותו מקום גם בפעם הראשונה שהייתה שם- אני זוכרת כמה היא התלהבה אז מן המקום. נו, יש סיבה טובה. אני חושבת שבתור מסלול מים הוא אחד המרשימים.

מתחילת השנה התחלתי לסמן על מפה (מתנת בנק לאומי) במדבקות אדומות קטנות את המקומות בהם טיילתי השנה. לאט לאט מצטברים על המפה עוד ועוד סימונים. איזור טבריה ומערב הכנרת הוא בעל הריכוז הגדול ביותר, חיפה והכרמל הם הבאים בתור. זה גם הגיוני, בשל הנסיבות.

כמה סימונים בגולן, עוד כמה מקבצים בנגב ועוד מדבקות בודדות פה ושם. מעניין לראות את הפיזור. נחיה ונראה מה יהיה עד סוף השנה. יש כמה מקומות ספציפיים בהם אני רוצה לטייל, וכמובן, אשמח לטייל כמה שיותר.

לבלוג של הילדה בחולצה הכחולה