מאז פירוקה של בריה"מ וסיומה של המלחמה הקרה, קיימת עובדה גיאו-פוליטית אחת שאיננו יכולים להתכחש לה: ארה"ב של אמריקה, מעצמת העל הבלתי מעוררת "של העולם החופשי", מכתיבה את עתידנו ברוב שטחי החיים שאני מסוגל להעלות בדעתי. כלכלה, מדיניות החוץ, תרבות, שפה, טכנולוגיה, האם שכחתי משהו? נכון, אין מקום על הכדור הארץ שאיננו מושפע מההחלטות שמתקבלות בוושינגטון, אבל לגבי ישראל, מדינה המוקפת אויבים השוחרים להשמידה, יש חשיבות רבה לשאלה, מיהו ומהו האדם שייבחר לנשיאה הבא של ארה"ב. השאלה אינה נובעת מסקרנות גרידא, גורלנו עשוי להיות תלוי בה. רק דבר אחד אנו יודעים לבטח. האיש שייבחר לתפקיד זה לארבע, או שמונה השנים הקרובות, יהיה לכאורה ידיד ישראל, אבל יש לשים לב להבדלי גוונים. יש ידידות ויש ידידות.

הנשיא הנוכחי, ג'ורג' ווקר בוש ניהל בנעוריו אורח חיים פרוע, שכלל צריכה מופרזת של משקאות אלכוהוליים ואולי גם שימוש בקוקאין. פעם נעצר על נהיגה תחת השפעת אלכוהול. בגיל 40 שינה את דרכיו, "נולד מחדש" והפך נוצרי מאמין, שאינו צורך יותר אלכוהול. למרות שזכה בכחצי מיליון קולות פחות מאשר יריבו, הושבע ב-2001 כנשיאה ה-41 של ארה"ב, אחד מפלאי הדמוקרטיה האמריקאית. עז רצונו של איש זה, בעל תפיסת העולם הנאיבית, כוחנית ופשטנית, מין תערובת משונה של נוצרי פונדמנטליסטי וקאובוי טקסני, המחלק את העולם, כמו במערבון קלאסי, בין הטובים והרעים, לכונן דמוקרטיה בכל מדינה, בלי שימת לב למחיר בקורבנות מבני אותה מדינה.

תפיסת העולם הזאת פעלה לזכותנו. אנחנו היינו הטובים וכל מה שעשינו זכה לברכתו של בוש. ארה"ב הצהירה אין ספור פעמים, כי על ישראל לפרק את ההיאחזויות הבלתי חוקיות. מנהיגינו הבטיחו אין ספור פעמים, כי הן תפורקנה. אז מה אם לא פורקה אף לא היאחזות אחת? ארה"ב של ג'ורג' בוש בקושי השמיעה איזה נו-נו-נו, עם נימה של כעס אבהי, אבל אפילו קונדי, שרת החוץ הקשוחה לכאורה, ידידתה של ציפי לבני שלנו, לא העיזה חלילה להשמיע אפילו רמז כלשהו של איום. מבחינה זאת דווקא הנרי קיסינג'ר, שר החוץ היהודי, שמשפחתו ברחה מגרמניה מאימת הנאציזם, החמיר הרבה יותר בדרישותיו כלפי ישראל. זה מה שהתכוונתי לעיל כשהזכרתי הבדלי גוונים בין הממשלים השונים.

האמריקאים עצמם לא חששו לשאול האם בוש הוא אידיוט? השאלה הגיעה לדיון טלוויזיוני בהשתתפות מומחים ברשת msnbc, שהעלו אפשרויות והסברים שונים למצבו המנטאלי המדויק של הנשיא - החל מ"חוסר רהיטות", "פליטות הפה" שלו, דרך "מעט מדי סקרנות" ועד לאידיוטיזם מוחלט.

בנובמבר 2008 תיערכנה בחירות בארה"ב והמועמד שנראה כמוביל במרוץ הוא צעיר שחור וכריזמאטי, כוכב שביט שנסק לפתע מהלא-נודע אל מרכז הבימה, סנאטור בשם ברק חוסיין אובמה. אביו היה מוסלמי מקניה, שאחר כשנתיים נטש את אמו האמריקאית והתחתן שנית עם שתי נשים. על פי אמונתו הוא נוצרי (אבל בעיניי המוסלמים נחשב למוסלמי, כי אביו היה כזה), חבר מזה כ-20 שנים בכנסייה אפרו-אסייתית שבראשה עומד הכומר הרדיקאלי ג'רמייה רייס שהצדיק את התקפת אל-קעידה על ארה"ב. אובמה אמנם הסתייג מהתקפות הכומר על ארה"ב, אבל לא ניתק את קשריו עם האיש, שלדבריו הוא האדם החי השני שהשפיע על צורת חשיבתו (הראשון היא אשתו, מישל).

השאלה היא: מיהו אובמה, שאם יעלה בידו להיכנס לנעליהם הגדולות של ענקי ההיסטוריה האמריקאית, וושינגטון, ג'פרסון, לינקולן, רוזוולט ואחרים, יהפוך למנהיגו של העולם וישפיע על גורלנו יותר מאשר כל אדם אחר מלבד ראש ממשלתנו? האמת: איש אינו יכול לדעת בוודאות, דמותו של אובמה לוטה במידה רבה בערפל של מסתורין, הוא אולי הפחות ידוע מהמועמדים לנשיאות בכל תולדות ארה"ב. הצהרותיו הפוליטיות הן לא יותר מאשר הצהרותיו של כל אדם המתמודד על תפקיד כלשהו: תעמולה המיועדת לזכות בתמיכתם של מירב הבוחרים, אבל אפילו ההיסטוריה הקצרה של מדינתנו מלמדת, כי אישים קיצוניים השתנו פלאים מכובדו של התפקיד הממלכתי שנחת על כתפיהם. האם שר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית של יצחק שמיר, יצחק רבין, שהנהיג מדיניות יד קשה במאבק באינתיפאדה, נהג כיצחק רבין ראש הממשלה? האם אריק שרון, איש הליכוד, הגשים את האידיאולוגיה של מפלגתו כשסוף סוף הצליח לפרוץ מהמדבר הפוליטי שהקיפו ונבחר כראש הממשלה?

בידי אף איש אין את התשובה. האם למשל התנגדותו של אובמה למעורבות ארה"ב בעיראק נובעת מדאגתו לחייהם של החיילים האמריקאים, או אולי לאלה של המוסלמים תושבי המדינה?

על פי הצבעותיו בסנאט, אובמה הוא ליברל. בשנות ה-80 נבחר רונלד רייגן לנשיאות ארה"ב על בסיס ההתנגדות העממית למדיניות הרווחה המוגזמת. ייתכן ותגובת נגד דומה תהיה אחד הגורמים שיביאו לבחירת אובמה לנשיא. ההבדל הוא בזהות הנהנים מהרווחה. בימי רייגן היו אלה העניים שהתייחסו למדינה כאל פרה חולבת, כיום אלה הם תאגידי הענק שאינם משלמים מסים ומקבלים סכומי עתק מהקופה הציבורית. בשעתו טבע ביל קלינטון את הביטוי "זו הכלכלה, טמבל!" ואכן נראה, כי לציבור האמריקאי נמאס מהתדרדרותה של כלכלת מדינתם, הגלגל שוב יתהפך והמאזן יוטה לטובת הליברליזם החברתי, אבל האם לאובמה הנשיא יהיה את הכוח, התמיכה, האומץ להתמודד עם בעלי ההון?

זה לא נושא היחידי בו אובמה יצטרך לעמוד כחומה בצורה בלחצם האדיר של התעשיינים. נושא חשוב אחר יהיה ביטול הווטו שהטיל בשעתו הנשיא בוש, מנהיג המזהמת הגדולה, האחראית לבדה לפליטה של רבע מכלל כמות גזי החממה בעולם, על אשרור אמנת קיוטו שתפקידה להילחם בהתחממות כדור הארץ. נימוקו של בוש היה: ביצוע האמנה ימיט הרס על כלכלת ארה"ב. נראה, כי לא היה צורך באשרור האמנה, כדי למוטט את כלכלת ארה"ב.

העולם רואה באובמה כוכב-על שיחזיר את תדמיתה של הדמוקרטיה המערבית הגדולה ליושנה. כיום התדמית הזאת מצויה בשפל המדרגה. הנשיא בוש הוא אחת הדמויות הבלתי פופולאריות, השנואות ביותר בתבל כולה (למעט בישראל). אנשים ואומות שלמות מתעבים את ארה"ב, את מדיניות החוץ שלה והוו אכזבה, זעם וסלידה מאזרחיה שבחרו בבוש, אדריכל "האסון" בעיראק, לכהונה נוספת. כאשר בסקר שנערך בסוף 2006, נשאלו האזרחים הבריטים מיהו לדעתם המנהיג שמסכן יותר מכל את שלום האזרחים, הם לא היססו להכתיר את נשיאת בת בריתם הגדולה ביותר בתואר האיש השני המסוכן ביותר בעולם - מיד אחרי מנהיג ארגון אל-קעידה, אוסמה בין לאדן.

בתחילת רשימתי ציינתי, כי למדיניותה של ארה"ב, להשקפת עולמו של מנהיגה, השפעה מכרעת על גורלנו, עתיד מדינתנו. בעולם האידיאלי הייתה כל מדינה דואגת לשלום כל אזרחיה ללא אפליה, לא היו מלחמות, בסכסוכים בין מדינות היה מכריע בית הדין הבינלאומי בהאג, החלטות בעניינים הנוגעים לכדור הארץ כולו, היו מתקבלות בהצבעה דמוקרטית ברוב קולות באומות המאוחדות והאיום בהשמדתה של אומה אחרת, כמו גם השמדת עם, היו נחשבים פשעים נגד האנושות והייתה חלה חובה על האו"ם להתערב מיידית בכוח הזרוע, כדי להעניש פשעים אלה.

אבל מה לעשות, איננו חיים בעולם אידיאלי, אינני יודע אם יתכן בכלל עולם כזה, אבל אנו יכולים רק לשמוח שבינתיים ארה"ב שומרת על מעמדה כמעצמת על, איננו תלויים בחסדיה של סין, רוסיה, או האיחוד האירופאי למשל ולידידתנו הזאת זכות ווטו במועצת הביטחון של האו"ם, זכות השמורה באמנת היסוד של גוף זה.