יש שני סוגים של "ראש ממשלה מצוין": אובייקטיבי וסובייקטיבי.  הראשון עתיר הישגים, והשני עתיר כישלונות שמעצבי דעת קהל חפצים ביקרו. אהוד אולמרט הוא "ראש ממשלה מצוין" מהסוג השני.

תקראו את אמנון דנקנר, ותבינו למה בעתיד נתגעגע למנהיג שבספרי ההיסטוריה יהיה כתוב עליו, שהיה הראשון בין הפוליטיקאים שזכה באליפות השש-בש בין אסירי כלא מעשיהו. כן, אני משוכנע, שאם לא יעשו לו הנחות, ו/או לא יזכה לעסקת טיעון, המנהיג העני ממעש יבלה במעשיהו...

ולפני שאני ממשיך עם דנקנר, קבלו תזכורת: "אנחנו חייבים להכות על חטא ולהודות בקיומם של עשרות אלפי ניצולי השואה שחיים מתחת לקו העוני. תוך ימים ספורים נפתור את הבעיה, כדי שלא יוותר אדם אחד מניצולי השואה שאינו יכול להתקיים בכבוד" (ראש הממשלה אהוד אולמרט, מעל בימת הכנסת / 9.5.07).

"תוך ימים ספורים" הוא אמר. בחלוף שנה (!!), אתה פותח ידיעות-אחרונות (יום השואה והגבורה / 1.5.08) וקורא את הכותרת הזאת: "הניצולים עדיין מחכים לכסף". במעריב הכותרת הראשית הייתה: "חטאנו". בכותרת המשנה מצאנו ציטוט מפי ראש הממשלה: "כשלנו בקיפוח זכותם של הניצולים לקיים חיים בכבוד. ראינו את חלק מהניצולים שוקעים בעוני. אין לכך הצדקה וכפרה".

ארבעה עשר חודשים חלפו מאז התחייב מעל בימת הכנסת, והינה אנו מתבשרים שניצולי השואה, במקום למות מזיקנה ולשחרר אותו מהתחייבותו, פנו לבג"צ כדי שיורה לו לממש הבטחות. זה לא הפריע לו לשקר במצח נחושה בנאום הפרישה: "דאגנו לניצולי השואה", הוא אמר בלי למצמץ. על נאום הפרישה שלו (ציטוט ממאמר שכתבו עמוס הראל ואבי יששכרוף), "אפשר לומר רק מה שאמרו עליו קציני צה"ל הבכירים בקיץ 2006: הוא ואנחנו כנראה לא חווינו את אותה מלחמה" (הארץ / 1.8.08). זה אולמרט!

עכשיו שינסה מר דנקנר להסביר לציבור את הסתירה בין "דאגתו" של "אודי" אולמרט ל"אודים" שעתרו נגדו בבג"ץ. ניראה אותו. או את קביעתו הנחרצת של ראש ממשלתנו לגבי תוצאות המלחמה, שבו אמר (לבן כספית): "ניצחנו, אין ספק שניצחנו"!

"אתם עוד תתגעגעו אליו", התחייב דנקנר בפני צרכני התקשורת בסוף השבוע. שמעתי, וסימני שאלה רקדו מולי את מחול החרבות. ומה יהיה אם דנקנר צודק? מניסיון אישי, געגוע היא תחושה קשה ומייסרת- במיוחד אם היא לא "מתפרקת" בחיבוק ארוך.

לא הייתי טורח בשורות אלה אלמלא העיד על עצמו עורך מעריב לשעבר, שההגנה והבעת הצער שלו בגין לכתו של אולמרט, אין להם קשר לחברות האישית ביניהם, אלא "כאזרח המדינה". במילים פשוטות, יש לנו אינטרס בהישארות אולמרט. הסיבה:  "גם על פי דעת יריביו", כך דנקנר, "אהוד אולמרט הוא ראש ממשלה מצוין".

ויש לו הסבר להסתבכות של אולמרט עם החוק: "מרגע שהציב את עצמו כמנהיג הבולט והמובהק של השמאל המדיני, החלו גורמים בימין מחטטים בענייניו שנים אחורה ולהמציא חומרים מחשידים מהם לרשויות" (מעריב / 1.8.08). וכל זה: "דווקא בעיצומה של תנופה מדינית לקראת הסכמים היסטוריים עם הרשות הפלשתינית ועם סוריה".

בדיוק בעניין הזה כתב נחום ברנע לפני שנה ורבע : "כדי לעבור בשלום את השבועיים הראשונים (של החקירות), עשה אולמרט פנייה קלה שמאלה. ההנחה שלו היא שהתמתנות מדינית היא סם מרכך תקשורת. תן להם, לאלה המכונים "מעצבי דעת קהל", יוזמה סעודית, והם יירגעו. הכותרות יתרככו. האתרוג יופיע" (ידיעות-אחרונות / 27.4.07).

ואם על המושחת שקדם לאולמרט, ניתן לומר ש"הגירוש היה מפלטו של הנבל", הרי שעל אולמרט עצמו ניתן וצריך לומר ש"השלום הוא מפלטו של מקבל המעטפות". זאת הזדמנות להזכיר, שהעננה הפלילית לא משה מעל מיטתו של אריאל שרון. רומנטיקנים יכנו את הקשר הזה, בין שרון לעננה הפלילית, כ"סיפור אהבה עד אלי קבר".

דנקנר מאשים "גורמים בימין" שבגין בגידתו האידיאולוגית של אולמרט, "חיטטו שנים אחורה, כדי להמציא חומרים מחשידים". טענה קלושה בעיקר משום שעל האריזה שלה כתוב תאריך תפוגה. אם דנקנר בונה על זיכרונם הקצר של צרכני התקשורת, אני מכיר לפחות פובליציסט אחד שיזכיר לו. ואם ישכח, המראה תזכיר לו...

מר דנקנר. בניגוד לקביעתך, אני לא בטוח שנתגעגע לאולמרט, אבל אני כן בטוח שאתה תתגעגע לאמנון דנקנר של "איפה הבושה".