הפסקת האש בגאורגיה נכנסה לתוקפה, ונראה שהיא אכן מחזיקה מעמד: הצד הגאורגי הובס, ומבין שהמשך הלחימה הוא בגדר התאבדות; הצד הרוסי ניצח והשיג את מטרותיו, ואינו מעוניין באבידות מיותרות בקרב גדול על טביליסי.

ביומיים הראשונים של המלחמה עוד ניתן היה לסייע לגאורגיה בנשק אסטרטגי מתקדם ולנסות לכפות על רוסיה הפסקת אש בתנאים סבירים יותר, אולי אפילו בתנאים טובים. ההזדמנות הזאת לא נוצלה, בין השאר גם באשמת משרד החוץ הישראלי.

אז מה יקרה עכשיו?

דרום אוסטיה ואבחזיה כבר לא יחזרו לשלטון גאורגיה. אף אחד לא יטרח להתווכח עם הניצחון הרוסי בשטח, במיוחד בעולם שאחרי תקדים קוסובו. כן, בעלי בריתו הקרובים ביותר של סאקשוילי - ארה"ב - הם בין האשמים בחומרת המצב! (ראה מאמר "קוסובו - במבט בינלאומי")

לגאורגיה לא נותר אלא להסתמך על מדינות קרובות יותר אליה - גאוגרפית ותרבותית - המדינות הבלטיות, פולין, אוקראינה. הם הסיכוי האחרון שלה: חרם כלכלי מוחלט, כולל חסימת צינורות הנפט והגז העוברים בשטחן מרוסיה למערב אירופה, מצד המדינות הנ"ל הוא האמצעי היחיד שיכול להכריח את הממשל במוסקבה לשקול מחדש את עמדותיו. כן, יהיו לכך השלכות על הכלכלות המקומיות - אבל הן ישרדו; הכלכלה הרוסית לא תוכל להחזיק מעמד מול טבעת חנק במזרח, ותקרוס תוך חודשים ספורים. מנהיגי מזרח אירופה החופשית, שהביעו תמיכה בגאורגיה בעצרת בטביליסי, עוד יכולים לעזור לה במעשים. האם הם יעשו זאת? כנראה שלא, ועצוב שכך.

תאורטית, קיימות 3 אפשרויות למעמד הסופי של דרום אוסטיה: האפשרות הראשונה, שסיכוייה הגבוהים ביותר, היא חזרה למעמד שלפני פרוץ המלחמה: עצמאות דה-פקטו תחת חסות רוסית מלאה, תוך כוונה עתידית להכרה דה-יורה.

האפשרות השניה היא סיפוח השטח ע"י רוסיה לאחר ביצוע משאל עם בנושא (שכמובן יאשר זאת ברוב מוחץ, במיוחד באווירה שאחרי המלחמה). האפשרות הזאת אינה סבירה במיוחד עקב החשש הרוסי מתגובת המערב, שיכול להתייחס למעשה כזה כתחילת התפשטות טריטוריאלית, המסכנת גם אותו.

האפשרות השלישית, שסיכוייה להתממש שואפים לאפס, אבל העדיפה ביותר לצד הגאורגי (וגם לצד האוסטי), היא הקמת מדינה אוסטית עצמאית וניטרלית עפ"י הגדרה, על בסיס שתי האוטונומיות האוסטיות משני צידי הגבול הבינלאומי הישן - תוך ויתור של שני הצדדים, הרוסי והגאורגי, על כל תביעה טריטוריאלית בהן.

כפי שכבר כתבתי, הסיכוי האחרון להחזיר לגאורגיה את שלמותה הטריטוריאלית נכשל לחלוטין. לא אכנס לשאלה האם היה כדאי לנסות. המטרה צריכה להיות עכשיו להפוך את ההפסד הטריטוריאלי הבלתי נמנע לנסבל אסטרטגית: ז"א לא לאפשר לצבא הרוסי (או לצבא אוסטי הפועל תחת חסות רוסית) לעמוד פחות מ- 80 ק"מ מטביליסי. האם המטרה הזאת מעשית? רק בעזרתם של בעלי ברית אמיצים. לנו נותר רק לצפות מהצד ולראות האם יימצאו כאלה.