כולם ציפו שאנדי רם ויוני ארליך יחזרו הביתה סוף סוף עם מדליה מהספורט הלבן. אלא שמשו בדרך השתבש. הזוג הישראלי פגש בזוג צרפתי, שלהגדרת אנדי הוא זוג "מאוד מאוד קשה" והפסיד. ראוי לציון שברמה המקצועית אנדי רם ויוני ארליך לא פחות טובים מהזוג הזה, אלא להפך - הם טובים ממנו, בוודאי ובוודאי כדי לקחת לפחות מערכה אחת לרפואה.

אלא שגם זה לא בא בחשבון מבחינת הזוג הישראלי שעוד בטרם הקרב על המגרש בבג'ין, לא הרגיש מוכן פיזית ומנטלית לקרבות. הראש היה בבית החולים בלידה של הבן של יוני, הראש היה באריק זאבי שעליו מוטל הלחץ להביא את המדליה, הראש היה בכל מקום חוץ מבמגרש. למרות זאת, אפשר להבין שספורטאים הם בני אדם ולפעמים מסיבות מסוימות הם לא מרוכזים כל הזמן במה שהם אמורים להיות מרוכזים. ההפסד של אנדי ויוני לא נבע מחוסר ריכוז - הוא נבע מתבוסתנות.

האמירה מראש שהצרפתים הם זוג "מאוד מאוד חזק" מעבירה לנו מסר ש"לא להיות מופתעים אם נפסיד כי אנחנו לא יותר טובים מהם". זוהי תבוסתנות. אנדי ויוני בלחץ והם הביאו את הלחץ על עצמם (כמובן במובן החיובי) מכך שהם מקום שלישי בעולם, אבל מפה ועד להכין תירוצים לפני שעולים על המשטח באולימפיאדה?? איפו נשמע דבר כזה?? ברור שהטניסאים שלנו צריכים להיות בלחץ, כי הם יודעים שהם טובים מכל יתר המתחרים שלהם.

עד לראיון עם אנדי רם אחרי ההפסד, גם אני חשבתי לתומי שאנדי אמר את זה בתור אתגר לו וליוני שהם זקוקים לכוחות ולהמון מסביב כדי לקבל את האנרגיות לניצחון על הזוג האיכותי. מראיון הזה הדברים פתאום קיבלו תפנית כאשר אנדי הגיע כולו מחיוך ושמח לעמדת הראיונות. הפסדת, עפת מהאולימפיאדה, אירוע של פעם בארבע שנים, האווירה. ככה ברגע אחד הכל הלך וזה מה שיש לך? אריק זאבי התסגר ובכה. הלחץ עליו הוא כבד יותר, מכיוון שהוא לא טס כל שלושה ימים לתחרות אחרת בעולם, אלא הוא מכוון את פסגת הקריירה לאירוע הזה והוא נכשל. אצל אנדי ויוני מדובר כולה בעוד תחרות - "אז מה עם נפסיד? כולה איזה מדינה פיצקל'ך במזרח התיכון תאכל את הלב, ואנחנו טסים במהרה לאליפות ארצות הברית הפתוחה (עוד שבועיים), שם סופרים את הכסף, המעמד והעוצמה של עולם הספורט.