האם באמת הפכנו לעם הרודף אחר 15 דקות של תהילה? עם המבקש לעצמו ממון רב, צבירת רכוש ונכסים, התעצמות על חשבון האחר... עם המאמין כי אם רק ירדוף מספיק, יצליח לחטוף גם לעצמו חתיכה שמנה מהעוגה, אולי איזו שוק או רגל שלמה מאותו עגל מוזהב, המעלה כיסופים בלב האדם... האם באמת הפכנו לעם הנכסף אל כל המתכלה?

בין כי התשוקות, המאווים, השעשועים והפריים-טיים הטלוויזיוני, האם אנו לא אכולי דאגה? כי חששות מכרסמים בקרבנו, על כי ילדינו גדלים בריק. העם חי בריק של הנהגה, הילדים בריק של ערכים, והמבוגרים ממלאים עצמם בתירוצים: יש ערכים חדשים... תארים מתקדמים, מגורים במפלצות ענק המטילות צלן על האוכלוסייה, כמה דקות תהילה מלוות במאפרים ואורת במה, כסף נוזל מהידיים... אלה החלומות העכשוויים.

יחסית לעם חסר הנהגה, אשר זמן רב רעה בשדות זרים וגם היום, ידו בכל ויד כל בו, לעם שלנו תמיד יש לאן לחזור. בשנות ה-30 של המאה הקודמת, כתב מתוך הבנה מעמיקה את נפש האדם, מחבר פירוש הסולם לספר הזוהר, בעל הסולם במאמרו השלום:

"ובמילים פשוטות נאמר, שטבע כל אדם ואדם, לנצל חיי כל הבריות שבעולם לטובת עצמו. וכל שנותן לזולתו - אינו נותן אלא מחמת הכרח, והדבר נעשה בעורמה רבה, באופן שחברו לא ירגיש בזה, ויוותר לו מדעתו... וכל ההבדל הוא רק בדרך בחירתם של האנשים: שהאחד מנצל את הבריות על ידי השגת תאוות נמוכות, והשני על ידי השגת ממשלה, והשלישי על ידי השגת כבוד."

האגו הפועם באדם בחוזקה, אינו מאפשר למציאות האמיתית שהאדם נמצא בה להתפשט החוצה, הוא מכווץ את תמונת המציאות סביב האדם, והאדם הופך חור שחור, הבולע הכול סביבו עבור עצמו. כשמתהלכים במציאות הזו בעיניים פקוחות, קשה באמת להאמין כי אנו שם, באותו ריק שחור ותובעני המבקש לעצמו רק הבל הבלים.

יש סוגים של פרפרים, החיים יום ומתכלים. אך האדם? אם רק חומר אנו, מילא, נתכלה גם כן במרדף השעשועים. אך אם יש בנו עוד, איזו שאר רוח... אז אנו במרדף הלא נכון. האם אנו לא אמורים לחפש את שאינו בר חלוף ? איזה מעין בלתי נדלה, ממנו נפכה את אושרנו.

כל הדברים ברי החלוף ...

הון מתגלגל בידיים. זורם מבין האצבעות, כמו חול הים. ההון הזה יכול לקנות הכול... את בתי תל אביב, ואת בתי ירושלים. הוא יכול לקנות אישורי בנייה למפלצות ענק שיקומו בבת אחת ויזדקרו מעלינו, מזכירות לנו כי ענקים שולטים בחיינו. ההון הזה יכול לקנות לעצמו ממשלה, ומושבי כנסת. הוא יכול לקנות כל גבעה וכל הר ולהופיע בכל אירוע חגיגי ולכבוש את הארץ כולה. אך מהו כל ההון הזה? אם לא עוד אמצעי להזכיר לכולנו כי מאסנו בדברים ברי חלוף. כי מאסנו מאי צדק מעוות, מאסנו מהריק הזה של חיינו, מאסנו ואנו מבקשים לעצמנו קצת יותר. היד נמתחת עייפה אל עבר הענף הגבוה של העץ, שם הפירות מתוקים יותר, והטעם נשאר זמן רב יותר בפה.

כשאנחנו פותחים את הטלוויזיה, עשרות מבני עמנו מחפשים לעצמם כוכבות זמנית, רמיסת האחר ואסטרטגיות שונות הכוללות רציונאל קר ואגואיזם עקר מקנות להם כבוד והערצה. דפדוף בערוץ המתחרה יוביל אותנו לבני נוער אבודים העושים קצת טוב על הנשמה למאמן שלהם לחיים, והוא בתמורה עושה להם קצת טוב בחזרה... הלאה בשלט אולפנים מרוהטים ביוקרה ומראיין ספק פוליטיקאי משופשף טמון עמוק בכורסא ונראה משועמם בעצמו מהשיחות הלקוניות על מה היא לבשה ומה היא קנתה ובכמה כסף היא נשארת צעירה. אין ספק שברגעים אלה, רובנו מביטים בטלוויזיה בעיניים זגוגיות, ומרגישים איזשהו טעם מר המתגלגל בפה, אולי זה טעמו של השעמום, לפעמים זו ממש חרדה להביט במרקע ולגלות כלום צעקני המכתיב לכולנו את היום ואת השעה.

מתוך ההוויה עצמה, אנו מתקשים למצוא הסברים למצבנו, אך כולנו, הן כפרטים והן כחברה, נתונים תחת חוקיות של התפתחות הדרגתית, ולמרות השיפוטיות הרבה, יש מקום להתבונן קדימה, להבין כי גם טעמו המר של פרי הבוסר, סופו שימתיק ויבשיל. ייתכן כי חברתנו היום, נמצאת במצב של הבשלה, לקראת מצב חדש, חברתי ותרבותי, ואם רק נרחיב את גבולות תפיסתנו את המציאות, נצליח להתנחם בכך שבכל התפתחות הדרגתית תמיד ניתן ללכת קדימה. עבור החברה הישראלית היום, "ללכת קדימה" אומר להשתלט לרגע על האגו העולה על גדותיו, והופך אותנו לחורים שחורים הבולעים את כל הסובב אותם, ולהבין כי הרעב הזה הוא למשהו אחר. ומאותה הבנה, אומרת לנו חכמת הקבלה, תצמח ההכרה כי המחשבה האינסופית על עצמנו ועל תועלתנו, היא הרעה החולה שבחברתנו היום, ולמעשה, היא המונעת מאיתנו לגעת באושר שאינו בר חלוף. כמו בכל תהליך אחר, המודעות שמתעוררת מקדמת אותנו צעד. אותה הכרה באגואיסטיות הטהורה של החברה, תוביל לצורך העז לשנות את סמלי התרבות שלנו, ולהכניס קצת יופי אמיתי אל הטלוויזיה, יופי שאינו נמדד ברגלים ארוכות ובלורית מתנופפת, אלא יופי שמסוגל להשקיט דאגותינו בנוגע לחברה ולעם בו גדלים ילדינו.

האם זה כל מה שיש ?

לא. זה לא כל מה שיש. כשבחיל ורעדה מכניסים יד אל הבאר העמוקה, חשים בקרירות המים, בנועם האוושה השקטה. כמובן שזה לא כל מה שיש, זה אפילו לא משקף, אולי מגרד את האבק, הבוץ והעייפות של החברה. אבל זה לא כל מה שיש, זה כל מה שאנחנו תופסים שנמצא, אך מספיק לשלוח יד אל הלב ולהרגיש איך החיסרון פועם, ואולי בדיעבד נבין כי למזלנו, הוא משותף לכולנו. כולנו חסרים, מתגעגעים, כמהים ומבקשים משהו נוסף לעצמנו. לא, אלה לא באמת ה - 15 דקות תהילה, ואפילו לא ההתעשרות המהירה, כולנו בסופו של דבר מחפשים למצוא את הדרך חזרה אל החברה שמקנה ביטחון, זו שדורשת בעד עצמה, זו המתקנת את עצמה, זו שבה יהירות ודורסנות הם גנאי, ולא מסמלים הצלחה. וכשכל כך הרבה אנשים מבקשים עבור עצמם שינוי, אין ספק שהוא מחכה מעבר לפינה.

לעיון במאמר השלום, מאת בעל הסולם