הקדמה:

כש-י' (אין קשר למשה קצב) שמע מסוכנו שהוא סיכם עם קבוצה בישראל הוא היה מודאג. הרי בכל זאת, הוא ראה בחדשות איזה בלאגן יש בישראל. אבל הסוכן הרגיע אותו ואמר שרגוע שם הרבה יותר מבמדינתו המקורית וירושלים עיר יפה מאוד. וככה הצטרף י' לבית"ר ירושלים עם וזה חלומי של יותר ממיליון דולר לעונה.

י' רק נוחת בשדה התעופה וכבר רואה מקהלה של אוהדי בצהוב-שחור קופצת עליו. 300 אוהדים באו ב-4 לפנות בוקר כדי לעודד שחקן שרק לפני שבועיים וחצי הם שמעו לראשונה על שמו ולא ראו אותו משחק אפילו פעם אחת.

י' מתרגש. ברגע שהתקשורת קופצת עליו הוא מלהג עם עיניים חצי סגורות על זה ש"הוא ראה איזה קהל מדהים יש לבית"ר ולכן הוא בא" ש"הוא התלהב מהאווירה" ו"מאמין שהקבוצהתגיע לליגת האלופות, זאת המטרה".

לאימון הבכורה של י' מגיעים מאות אוהדים ששרים לו, שמים עליו צעיף צהוב-שחור, דורשים חתימה+תמונה ומרגשים אותו. על הדשא י' לא מרשים, אבל התירוצים של "כולה אימון ראשון" "עדיין חלוד" ו"עייף" עושים את שלהם. במזרחי כבר מדברים על השחקן הכי טוב שנתח בארץ.

הקבוצה כבר חזרה ממחנה האימונים ובינתיים מגיע משחק אימון מול הפועל פ"ת. י' עולה במחצית ולא מרשים, אבל מראה "ניצוצות של שחקן גדול". אחרי 12 יום מגיע המשחק הגדול ביותר. בעצם, המשחק שאליו הביאו את י'. מוקדמות ליגת האלופות, סיבוב שני, בית"ר נגד קבוצה סקנדינבית. אנשי היריבה מדברים על החשש שלהם מ-י', שעולה בפעם הראשונה בהרכב במשחק רשמי. הציפיות ממנו גבוהות והוא גם נראה טוב: בכל זאת, הוא כבש בגביע הטוטו מול אשדוד. אבל במשחק זה לא זה. הוא לא מקבל כמעט שום כדור ובית"ר משחקת כדורגל חלש. רק בגלל הביתיות והקהל הקבוצה סוחטת

1-1, לא לפני הטעות הרגילה של קאלה.

בקבוצה מאוכזבים, אבל בכל זאת משחק ראשון. בינתיים, כולם מדברים על יריבה חלשה ועל כך שהקבוצה בדרך לסיבוב השלישי ואולי לליגת האלופות. במשחק השני הקבוצה חלשה עוד יותר. היריבה עולה ל-1-0, אבל יצחקי מאזן לקראת המחצית. י'? הוא ממש חלש. במחצית השנייה י' ממש לאכזב וככה כל הקבוצה. היריבה החלה לתקוף חזק על השער וללחוץ בכל הכוח. בדקה ה-60 זה מגיע - טעות מביכה בהגנת בית"ר ובית"ר בפיגור 2-1. בית"ר חייבת שער, ובדקה ה-89 נראה שזה מגיע: כדור גדול של זנדברג משאיר את י' לבד מול השוער, אבל במקום לבעוט פשוט לפינה י' בועט מעל השער. הלכה העונה. בית"ר מאבדת את הראש, ובתוספת הזמן תקעה היריבה את המסמר האחרון. 3-1 בסיום, בית"ר מודחת מליגת האלופות.

הדבר הראשון שהשחקנים עושים זה לרדת אחד על השני. המאמן אשם במערך שהעמיד על המגרש, הקשר היה חלש והבלם עשה טעות קריטית בהגנה, קאלה שוב הראה שהוא חסר אחריות, וי' - שלא מצדיק את המיליון ומשהו דולרים שהשקיעו בו.

בעיתון של למחרת כבר מדברים על העצבים של גאידמק ועל עזיבות צפויות. על הפרק: ראשם של המאמן, הבלם ושל י'. כן, י', אותו אחד ש-90 דקות היה השחקן הטוב ביותר שנחת בטדי ועכשיו אפס שלא שווה שמינית ממשכורתו. בקבוצה מדברים על כך שמשחק אחד לא הופך אותו לגרוע, אבל בפועל כבר מדברים עם הסוכן שלו על עזיבה. שבועיים אחרי י' חוזר שוב לנתב"ג - רק הפעם לכיוון העוזבים ועם פיצויים עצומים בכיס. 

בקבוצה מדברים על שחקן גרוע, אבל בעונה שאחרי מדווח בוואלה! ספורט על אותו י' שכבש צמד בקבוצתו החדשה ומוליך את טבלת מלך השערים בליגה הטורקית. בארץ כולם מרגישים פספוס ענק.

הסיפור שנכתב הוא בדוי, אבל דומה מאוד למציאות הקיימת.

אין סבלנות

הסיפור שלמעלה בטח מזכיר לרוב האנשים את מקרה סבסטיאן אבראו - אבל לא מאוד רחוק מהמציאות במקרים נוספים: כריסטיאן פביאני, למשל, שהפציץ ברומניה שנה אחרי שנכשל בבית"ר, או יוג'ין טריקה במכבי ת"א, שהיום מתמודד שווה בין שווים עם צ'לסי ורומא ותופס חלק משמעותי מאוד מקבוצה שעוקפת את רומא בליגת האלופות ושניצחה אותה רק לפני שבועיים.

אז מה הסיבות? אחת הבעיות המרכזית היא סבלנות. בסיפור שלמעלה י' קיבל משכורת ענקית ונדרש להצדיק אותה מהרגע הראשון. י' הובא למטרה ברורה: ליגת האלופות. ברגע שלקבוצה לא הלך חיפשו שעיר לעזאזל - וכמובן, מאשימים את האיש עם המשוכרת הכי גבוהה.

אבל מה שלא מבינים בארץ זה שאם ישלמו לשחקנים עוד ועוד כסף הם לא יכבשו יותר גולים. ואם הביאו אותם רק שבועיים לפני המשחק הכי חשוב של העונה, שזה כמובן המשחק הרציני הראשון שלו, זה מספיק כדי שהוא יכבוש צמד ויבשל עוד אחד. סבלנות? בארץ לא שמעו על זה. שחקן שלא מרשים מהרגע הראשון ולא עומד במשימה הקשה ביותר שהציבו לו - להושיע את הקבוצה, שנראית רע ולא מחוברת, כבר במשחק הראשון שלו - נשלח הביתה. וכמובן, עם המון כסף.

לכן, כשאותם שחקנים אחרי זה מרשימים בקבוצה אחרת זה לא כי הם הפכו לשחקנים טובים יותר - אלא כי שם נתנו להםבאמת מאה ימי חסד. אצלנו, אם הם לא הצליחו מהרגע הראשון הם פסולים ולא יקבלו את הצ'אנס להוכיח את עצמם.

זה גם מעלה עוד בעיה: כשמביאים שחקן למשחק-שניים, ועוד משחקים בתחילת דרכו - הסיכויים שלו להצליח לא גבוהים, כי אם הוא לא נותן משחק גדול הוא הראשון שנשלח הביתה. הרי לא יש תחליף - ולמיכאל זנדברג ויואב זיו אין תחליף ישראלי בשוק. לכן, כששחקן כמו אבראו הובא לבית"ר רק בשביל ליגת האלופות - ברור שאחרי הדחתה של בית"ר הוא הפך ללא רלוונטי.

לדוגמא, כשכריסטיאן פביאני הגיע לישראל ישר כולם התחילו להרים גבה. המשקל שלו היה מדאיג. רק עבודה קשה עם מאמן הכושר השילה ממנו קילוגרמים מספקים כדי שהוא יוכל לתפקד. בינתיים,על המגרש הוא התקשה לבוא לידי ביטוי. עד שפביאני כבר ירד במשקל והעבודה סוף סוף השתלמה - החליט המאמן, יוסי מזרחי, להיפטר מפביאני - למרות כל המאמצים שהוא, מזרחי, השקיע. הכל ירד לטימיון, ובליגה הרומנית הפציץ פביאני בשערים. וכל מילה מיותרת.

סקאוטינג:

הנושא הזה מכוון יותר לשחקנים הבאמת חלשים שבאים לארץ. וברוך ה', לא חסרים כאלה. טוטו רושל, שוונק, דמיטרדזה, איינוגבה, אנדרסון, פאוליניו והרשימה עוד ארוכה-ארוכה.

אין לנו בארץ מערכות סקאוטינג נורמליות. אם הכל קבוצה הייתה מפנה מהתקציב שלה ומוותרת על להשקיע כ"כ הרבה בשחקנים - אולי עדיף להשקיע באנשי מקצוע זרים ובאנשים שיכולים למצוא שחקנים מתאימים לכדורגל שלנו. כמה אנשים שנמצאים במקומות שונים - אחד נותן המלצה על אפריקאי, אחד מביא לפה אירופאי. וככה יש גם מגוון גדול יותר.

אבל כשלכל קבוצה יש מקסימום סקאוט אחד סביר, או אולי פיני זהבי (מכבי חיפה) אין סיכוי למצאו שחקנים נורמליים. בפועל, המאמן הישראלי מקבל המלצה על איזה דרום אמריקאי מאיזה איש כדורגל מפוקפק אם שסתם הקבוצה דוחפת איזה שם כדי לסגור את מכסת הזרים מה הפלא שנוחתים פה שחקנים חלשים כ"כ?

לא פונים לשוק הנכון

אם נסתכל על השחקנים הזרים בכדורגל הישראלי נמצא שרובם הגדול מגיע מדרום אמריקה. ארגנטינאים או צ'יליאנים הזויים שבאו לארץ ומוציאים אותנו פראיירים. מה זה אומר? זה אומר שבדרום אמריקה יש יותר שחקני כדורגל, אבל גם הרבה יותר חתולים בשק. השחקנים שם זולים יותר, ולכן מה שקורה זה שהקבוצה הישראלית מחפשת חלוץ זר כדי לסגור את הסגל, אז היא מנחיתה איזה דרום אמריקאי, הוא לא מרשים, אבל הלחץ לצרף חלוץ גובר והחלוץ נשאר עד שמתברר סופית שהוא שחקן איום ונורא.

אם היינו משקיעים את הכסף בצורה נכונה יותר ומחפשים יותר בשוק האירופאי היינו מוצאים זרים טובים. עם הצטרפות המליונרים/מיליארדרים הזרים (יאמר, שניידר וגאידמק) התקציבים בישראל עולים ועולים. אין סיבה שלא ימצאו שחקן לא רע מאירופה או לפחות מאפריקה. העיקר שיפסיקו להגזים עם השוק הדרום אמריקאי - כי רוב מי שבא משם הוא שחקן חלש שמתרגש מהאפשרות להגיע לליגת העל. איך זה שעד אגאנסו מבית"ר לא הגיע לארץ אף שחקן ספרדי? כל עוד נמשיך להתעקש על הדרום אמריקאיים ששווים שקל תשעים ובאים לפה למבחנים רק כדי להגיד שהבאנו חלוץ - נמשיך להיכשל עם הזרים. אין בעיה שיישארו חלק מהדרום אמריקאיים - אבל אם היה לנו סקאוטינג נורמלי באירופה היינו יכולים למצוא מציאות, שחקנים ברמה עם תקציב לא גבוה מדי. קבוצה כמו בית"ר יכולה לשלם את הסכומים האלה.

בעיות התאקלמות

הכדורגל שלנו שונה, האוכל שונה, התרבות שונה. הזרים שמגיעים לא מתאקלמים לכדורגל שלנו וחוסר הסבלנות שלנו מונע מהם להצליח. בכל זאת, רוב הדרום אמריקאיים שבאים לארץ הם חסרי ידיעה כלשהי באנגלית ומתקשרים לכל היותר עם שניים-שלושה שחקנים שיודעים ספרדית. לרוב השחקנים אין מתרגמים, וחבל. יכול להיות שמה שחסר הוא שכל קבוצה תעסיק מתורגמן שיהיה אחראי על הזרים, או רובם. דויד אגאנסו, למשל, שבא לארץ בתקופת לואיס פרננדס, לא הסתדר עם האוכל הירושלמי. עד שהפנימו את זה הוא איכזב והסתפק בשני גולים. אולי כדאי שיקשיבו יותר לשחקנים הללו.

לא מביאים משהו שאין בארץ

רוב השחקנים שבאים מביאים את הסגנון הטכני הדרום אמריקאי. לכדורגל שלנו יש המון כשרונות טכניים - ולכן אין שום דבר עדיף בשחקן הזר על פני רפאלוב או ברוכיאן. השחקנים שבאים חלשים פיזית - ולא עונים על הצורך שלנו בהם.

ציפיות

הציפיות מהשחקנים הזרים גבוהות מדי. עצם המילה - "זר" - מבטיחה רבות. אנחנו מביאים את הזרים כדי שיהיו יותר טובים מהישראלים - וזה מגדיל את הלחץ עליהם.

חוסר תיאום עם השחקנים הישראלים

אבראו, למשל, התקשה להסתדר עם טוטו תמוז, ששיחק לידו. החיבור ביניהם לא הרשים ואולי בעיות השפה שהוזכרו כבר השפיעו. חוץ מזה, הקהל אוהב את שחקני הבית, וברגע שהשחקנים הזרים, שתופסים את מקומם של הישראלים, לא כובשים שלישיות כל משחק הם סופגים הרבה ניכור - כי הם תופסים את המקום הישראלים המוכשרים. לכן, כל פעם שאותו שחקן לא מצליח ישר שואלים למה הוא משחק והכישרון הישראלי לא - והשחקן מרגיש את הלחץ והאכזבה ונכנס לדיכאון.

הצעה לייעול: להוריד ציפיות ולא לשלם כ"כ הרבה. הבעיה היא שמחתימים שחקנים על משכורות ענקיות ולחוזים ארוכים. בסוף, כשרוצים לחתוך אותם נאלצים לשלם להם פיצויים גבוהים מאוד. ככה היה עם אבראו וככה עם שחקנים נוספים.

                                        הטבלה:

בעיית החלוצים נפוצה בבית"ר ירושלים. ב-3 השנים האחרונות עברו בטדי כישלון אחרי כישלון בהתקפה.

עונה	שם	גולים
2006	טוטואנה	4
2006	אגאנסו	2
2007	פינטו	3
2007	פביאני	-
2007	רושל	1
2007	שוונק	2
2008	רומולו	12
2009	אבראו	-

למה דווקא חלוצים?

שחקנים זרים שבאים בעמדות אחרות בד"כ מרשימים יותר מסיבה פשוטה - הם לא נמדדים במספרים. חלוצים נמדדים בגולים, ואם הם לא כובשים מיד הם נשלחים בבוז פנים. על שחקנים בעמדת החלוץ מסתכלים בזכוכית מגדלת ומצפים מהם לתוצאות מיידיות. באופן טבעי, הרבה יותר מסתכלים על החלוצים. על השחקנים האחרים אין דגש כזה וגם אם הם מאכזבים הם מקבלים יותר זמן בקבוצה - הרי רוב אוהדי הכדורגל מסתכלים קודם כל השחקנים ההתקפיים. נוסף לכך, לכדורגל הישראלי יש, כידוע, בעיות בהגנה והכשרונות הישראלים הם בעיקר שחקנים טכניים והתקפיים. לכן, לבלמים הזרים אין תחליף ישראלי ראוי - אבל בחוד, אם החלוץ הזר נכשל יש מספיק כשרונות ישראליים שיתפסו את מקומו, כגון: רפאלוב, ברוכיאן, בוזגלו, יצחקי, בן שושן, זנדברג, דגו, ורמוט ועובד. לכן אנחנו נופלים בד"כ דווקא עם שחקנים התקפיים.

ומה השחקנים אומרים?

שאלתי בסוף אחד האימונים של בית"ר כמה שחקנים בנושא. הדעה שחזרה פעמיים היא בעיות התקאלמות. רוב השחקנים מיהרו הביתה וזרקו תגובה מהירה. הנה התוצאות:

אריק בנאדו: "אולי זה חוסר מזל"

עמית בן שושן: "יש להם בעיות התאקלמות".

מתן בראשי: "אולי בעיות הסתגלות, כי לא נראה לי שאלה שחקנים רעים - הרי מדובר בשחקנים שהצליחו בקבוצות הקודמות שלהם. לא מדובר בשחקנים לא טובים, אבל הם גם לא יותר טובים מהשחקנים הישראלים. למה אנחנו צריכים אותם? יש לנו מספיק שחקנים ישראלים טובים".

את הנושא סיכם בתשובה חכמה ומפולפלת שמוליק קוז'וקין: "מאיפה אני יודע?"

לסיכום, ישנן כמה תשובות שונות. דבר אחד בטוח: הבעיה היא לא בהם, אלא בנו. יותר מדי שחקנים זרים נכשלים פה ובקבוצתם האחרות מצליחים וזה ממש לא מקרי. עד שלא נתקן את הבעיות שהוזכרו ימשיכו לבוא לפה כישלונות.