לפני הכל, צריך להגיד מברוק, וכנראה שהעולם בכל זאת הולך למקום קצת יותר טוב. מחזיק אצבעות. כמה הרהורים רנדומליים שעלו בי בעקבות הבחירה שלו:

הבניה של גזע

כולם מדברים היום על 'הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון'. אביו של אובאמה, להזכירכם, הוא קנייתי; אמו לבנה. נסו לדמיין את המצב המקביל בישראל: לראשות הממשלה נבחר אדם שאביו, נאמר, מרוקאי, ואמו פולניה. האם היינו מברכים על 'בחירתו של ראש הממשלה המזרחי הראשון'? חס וחלילה. היינו רואים בזה הישג דווקא בגלל שנבחר רה"מ 'מעורב', ומציינים את קץ העדתיות.

מה שמזכיר לנו שכל קשר בין גזעיות לבין ביולוגיה 'אובייקטיבית' הוא מקרי לחלוטין. השאלה מי שייך לאיזה גזע היא שאלה חברתית לחלוטין. עבור שחורים בארה"ב תקף החוק של 'טיפת דם אחת' - מספיקה טיפת דם שחורה אחת כדי להפוך אדם לשחור. במקרה הישראלי, כל עירוב הופך אותך ל'חסר צבע'. עבור ילידים בארה"ב, אגב, תקף חוק דומה - מי שאינו יליד ב-100%, אינו יליד בכלל. אפשר, כמובן, למצוא הסבר לדפוסים האלה, שתואם את צרכיהן של הקבוצות ההגמוניות: מקסום מספר העבדים, השתלטות על שטחים ילידיים ויצירת אתניות יהודית אחידה אל מול זו הערבית.

עוד יבוא שלום עלינו

ב(כמעט)ארבעים השנים האחרונות, בכל פעם שישב בבית הלבן נשיא דמוקרטי - ישראל נכנסה לעידן של שלום, ולא משנה מי היה ראש הממשלה הישראלי. בתקופת קרטר קיבלנו שלום עם מצרים, למרות שהליכוד הרכיב לראשונה ממשלה; בתקופת קלינטון קיבלנו את הסכמי אוסלו, שהחזיקו עם רבין, עם פרס ועם ביבי. נכון שקריסתם החלה בימיו של ברק; אלא שסביר להניח שאלמלא כמה זקנים יהודים נרגנים בפילדלפיה, אל גור היה דואג להושיב את הצדדים למשא ומתן בסופו של עניין, ולא מושך את האינתיפאדה השנייה וגרורותיה על פני שמונה שנים, במיטב סרבנות השלום של ג'ורג' בוש.

כך שמבחינת חידוש המו"מ הרציני עם הפלסטינים, לא משנה מי יבחר בפברואר, חשוב מי נבחר אתמול. מי כביבי יודע.

לבלוג של נדב פרץ