נהוג להציג את הממשלה ה-31 של ישראל, בראשות אהוד אולמרט, ככשלון בכל התחומים. אני חולק על הקביעה הזו - לטעמי, מדובר בממשלה הטובה ביותר בעשור הראשון של המאה ה-21, כשבוחנים את התחום הכלכלי-חברתי (ומעכשיו, הדיון מוגבל רק לתחום זה).

שתי הסתייגויות:

ראשית, אני מנהל את הדיון הזה מנקודת המבט הסוציאל דמוקרטית. השאלה האם מה שנראה בעיני סוציאל דמוקרטים כחיובי הוא אכן חיובי היא שאלה חשובה שדורשת בירור מתמיד, אבל, ידידי הקפיטליסטים, הפוסט הזו אינו המסגרת המתאימה לקיים בירור זה, ואיתכם הסליחה.

שנית, העובדה שזוהי הממשלה הטובה ביותר בעשור האחרון לא אומרת שזו ממשלה טובה. אי אפשר להשוות אותה לממשלת רבין הראשונה, שהקימה כאן מדינת רווחה אוניברסלית לתפארת, ואפילו לא לממשלת רבין השנייה שהצליחה להפוך את מגמת ההפרטה הנאו ליברלית בצורה חלקית. ההישג של הממשלה הזו מתבטא במספר מצומצם של רפורמות חיוביות, ובעיקר בעצירתן של מגמות שליליות, אבל בכל מקרה - מדובר על ממשלה שרחוקה שנות אור מהסטנדרט שלי ל'מהי ממשלה טובה'.

אראה את המגמה הזו בשלושה תחומים: גידול ההוצאה התקציבית ליעדים חברתיים, שינויי חקיקה סוציאל דמוקרטיים ועצירת שטף השינויים המבניים הנאו-ליברליים.

גידול ההוצאה החברתית

כדי לבחון את השינוי בהוצאה החברתית, בדקתי שלושה פרמטרים: את סך ההוצאה הציבורית לבריאות, את תקציב משרד החינוך ואת תקציב משרד הרווחה^[1]

כמו שניתן לראות, בשלושת התחומים שנמדדו יש שינוי משמעותי בשיעור ההוצאה בשנות כהונתה של הממשלה הנוכחית. גודלו של תקציב משרד החינוך ביחס לאוכלוסיה לא השתנה בין השנים 2000-2005; בין 2005-2009 התקציב גדל בשיעור של 5% לשנה. ההוצאה הלאומית לבריאות קטנה במחצית הראשונה של העשור בשיעור של 0.2% לשנה; בשנותיה של הממשלה הנוכחית היא גדלה בשיעור של 2.6% לשנה. תקציבו של משרד הרווחה ירד ב-5% לשנה בין השנים 2000-2005; בשנים 2005-2009 התקציב עלה בשיעור של 6.9%. כלומר, בכל התחומים נרשם שינוי מגמה, או מעמידה במקום לגידול בתקציב - או מצמצום התקציב להגדלתו.

חקיקה סוציאל דמוקרטית

בשנות כהונתה של הממשלה הזו עברו כמה יוזמות חקיקה חשובות. חוק חברות כוח אדם יצא מהקפאה, לאחר שמונה שנים של דחייה בחוק ההסדרים; חוק פנסיה חובה עבר; שכר המינימום עלה בשנתה הראשונה בשיעור גבוה יותר מאשר בעשר השנים שקדמו לממשלה הזו (בשלוש השנים שלפניה היה שכר המינימום מוקפא); חופשת הלידה הוארכה, לראשונה מאז 1954.

כל יוזמות החקיקה האלה הן חלקיות. שכר המינימום לא הגיע ליעד שנקבע בהסכם הקואליציוני, 4,600 ש"ח. הסכם הפנסיה שנחתם, כפי שטענתי כאן בעבר, רחוק מלהיות אידיאלי. חופשת הלידה בישראל עדיין קצרה באופן קיצוני. חוק חברות כוח האדם, שהתאים לשנת 1999, דורש התאמות למציאות שבה ספקי שירותים נפוצים יותר מחברות כוח אדם. הסתירות הפנימיות שבחקיקה הזו מתבטאות אולי יותר מכל בעובדה שבמהלך כהונתה של כנסת זו קודמו הן העלאת שכר המינימום והן מס ההכנסה השלילי - שתי רפורמות שנועדו להשיג את אותה מטרה בדיוק, בדרכים שונות לחלוטין שאינן מתיישבות זו עם זו.

ובכל זאת, אי אפשר להתכחש לעובדה שבשנות כהונתה של הכנסת ה-17 הצטרף לספר החוקים של מדינת ישראל גוף חקיקה סוציאל-דמוקרטי שאין להתבייש בו. ובמבנה הפוליטי הישראלי, יש לזכור, חקיקה - בוודאי חקיקה עם משמעויות תקציביות - אינה עוברת ללא תמיכת הממשלה.

עצירת השינויים המבניים

זה הסעיף הקשה ביותר להדגמה - כי איך מצביעים על דבר שלא קרה? ובכל זאת, אנסה לטעון שממשלת אהוד אולמרט עצרה את שגעון 'השינויים המבניים' שהשתלט על ממשלות ישראל.

המחצית הראשונה של העשור האחרון התאפיינה ב'שינויים מבניים', שם קוד להפרטות, לשבירת מוקדי עבודה מאורגנת ולפירוק של המנגנון המדינתי. אלוף השינויים המבניים היה, כמובן, ביבי. אבל גם קודמיו - סילבן שלום ובייגה בגרסת אהוד ברק - לא טמנו ידם בצלחת. בתקופת אולמרט, לא יזמה הממשלה שינויים מבניים משמעותיים, ונמנעה מלממש את השינויים שתוכננו בתקופת קודמתה.

גם השינויים שיושמו - והיו כאלה - יושמו בצורה עדינה בהרבה ואפילו סוציאל-דמוקרטית בהרבה מהתכנון המקורי. דוגמא אחת לריכוך כזה היא השינוי שעברה תכנית ויסקונסין בין 'מהל"ב' לבין 'אורות לתעסוקה', שינוי שהותיר את העקרונות הנאו-ליברליים שבבסיס התוכנית על כנם אבל מיתנה אותם. הדוגמא השנייה היא רפורמת אופק חדש, שגם מתנגדיה אומרים עליה שהיא 'רפורמת דברת בלבוש אחר'. גם אם נקבל את הטענה הזו, עניין הלבוש האחר כאן הוא משמעותי - כי שני ההבדלים המהותיים בין דברת לבין אופק חדש, לפני שנוברים בפרטי הפרטים של השינויים במדיניות הגמולים, הם ראשית, תוספת תקציבית משמעותית לצורך ביצוע הרפורמה ושנית - קביעת פרטי הרפורמה במשא ומתן מול ארגוני העובדים. שני עקרונות אלו - הגדלה של הסקטור הציבורי ושיתוף של ארגוני עובדים בשאלות של מדיניות - הם עקרונות סוציאל דמוקרטיים מובהקים.

למה זה קרה?

אפשר למצוא הרבה סיבות לשינויים שתיארתי לעיל. הגידול בהקצאה לשירותים חברתיים יכול לנבוע מהעלייה בהכנסות ממסים, כתוצאה מהצמיחה; עצירת השינויים המבניים יכולה לנבוע מחולשתו של ראש הממשלה, שבניגוד לקודמו, לא יכול היה להעניק את הגיבוי הדרוש לשר האוצר שלו.

אבל כל הגורמים האלה יכולים להוביל לתוצאות שונות לחלוטין. העלייה בהכנסות למסים יכולה הייתה להיות מתועלת לצמצום נוסף של החוב הלאומי ולהפחתת מסים נוספת; חולשתו של ראש הממשלה הייתה יכולה להוביל להמשך של השינויים המבניים על אש קטנה, למשל.

לטעמי, המדיניות של הממשלה הזו - שינויים חלקיים ומקומיים, בלי קו מנחה ומוביל - נובעת מכך שבממשלה הזו היו מצד אחד גורמים נאו-ליברליים - למשל שרי האוצר שהלכו צעד אחר צעד אחרי פקידי משרדם, ומצד שני - גורמים שמחוייבים במידה זו או אחרת לאג'נדה סוציאל דמוקרטית, בין אם בגלל אמונה אישית או בגלל מחוייבויות פוליטיות או אלקטורליות - וכאן מדובר על הגימלאים ועל ש"ס, אבל בעיקר על מפלגת העבודה, ובעיקר על החצי הראשון של תקופת כהונתה של הממשלה, כעמיר פרץ^[2] עמד בראש מפלגת העבודה.

כאן, כמובן, צריכה לבוא שורה תחתונה עם מסקנה פוליטית לעתיד. אלא שכל הפוסט הזה כולו הוא הכנה לפוסט שידון במה צריך לעשות בעתיד הפוליטי, ולכן תאלצו להתאזר בסבלנות...

הערות שוליים:

1. - הנכון ביותר היה להשוות רק את ההוצאה הציבורית - לבריאות, לחינוך ולרווחה. הלמ"ס אינה אוספת נתונים על הוצאה ציבורית לרווחה, והנתונים על ההוצאה הציבורית לחינוך מגיעים רק עד 2004 ↩
   
2. גילוי נאות: עמיר פרץ הוא דוד שלי ↩

לבלוג של נדב פרץ