בצעד תקדימי, החלה הרשות הפלשתינאית לפרסם בעיתוני ישראל קריאה הפונה ישירות אל אזרחי ישראל. המודעה היא למעשה פירוט העקרונות של יוזמת השלום הסעודית כפי שהתקבלה אי שם ב2002. היוזמה כוללת מספר הצעות וניתן לקרוא אותה כאן החל מעמוד 7 למטה.

מי שיעלעל בהצעה יגלה שדרישותיה סבירות למדי. נסיגה לקווי 67' ומציאת פיתרון מוסכם לבעיית הפליטים. יש פה, במובן מסוים, נסיגה דה-פאקטו מזכות השיבה.

לכאורה, מדובר במסמך שמדינת ישראל הייתה אמורה להסתער עליו בשמחה. אופק מדיני שיביא לשלום ונורמליזציה עם כל מדינות ערב, סיום הסיכסוך ההיסטורי, קבלת דין קיומה של מדינת ישראל על ידי אויביה וקורבנותיה.

כמעט מובן מאליו שהיוזמה זכתה להתעלמות גורפת. כיום ברק ולבני טוענים שדווקא יש על מה לדבר, אבל הם היו בשלטון בשנים האחרונות וכמובן לא עשו כלום בנידון. ביבי אומר בקול רם שאין מה לדון ביוזמה של ערבים, מכיוון שהיא מייצגת אינטרס ערבי.

בפועל, מדינת ישראל לא יכולה לקבל את יוזמת השלום הסעודי מסיבה אחת עיקרית, והיא הסעיף הראשון ביוזמה. הריהו כלשונו:

מתוך שכנוע של מדינות ערב כי פתרון צבאי לסכסוך לא יביא לשלום או יספק ביטחון לצדדים, המועצה:

1. מבקשת מישראל לשקול מחדש את מדיניותה ולהצהיר כי שלום צודק הוא גם בחירתה האסטרטגית.

זהו, זה הכול. לו מדינת ישראל הייתה חדורת תחושה ששלום צודק הוא הבחירה האסטרטגית הרי שהיוזמה הסעודית היא פשוט דבר אדיר. הרי די ברור ששלום אמת יושג רק עם נסיגה מן השטחים, אז למה לא היום? למה מחכים?

והתשובה היא שמחכים שהפריץ ימות, או שהכלב ימות, או שאנחנו נמות. החזון המיינסטרימי הציוני נשען על כך שלעולם נילחם ולעולם נדכא, ולפיכך אין טעם בוויתורים. השלום הוא ההפך מבחירה אסטרטגית. זה נכון גם לגבי הגוש המכונה "השמאל הציוני". ההבדל היחיד בין הימין לשמאל הוא בטקטיקה. ככל שהולכים יותר ימינה ככה שומעים יותר בבירור את ההתנערות מכל רצון לשלום. אם הולכים שמאלה מגלים שימוש טקטי בשלום - אנחנו נעשה רעשים של רצון בשלום, נרוויח עוד זמן ולבנתיים האמריקאים יהיו מבסוטים.

קצת מזכיר את האסטרטגיה לטווח רחוק של משטר האפרטהייד בדרא"פ בשנים שלפני הקריסה.

לבלוג של חייש