רגע לפני הפרידה מנפאל והמעבר להודו, ראוי להקדיש כמה שורות על הנפאלים עצמם. למרות שנופי ההימלאיה נתפסים כמוקד המשיכה העיקרי של נפאל, הרי שהתושבים החיים בה מרתקים לא פחות. התמונות הבאות ינסו להמחיש את מסלול החיים הנפאלי, השונה מאוד ממקבילו המערבי.

♦ יומן מסע למזרח פרק א

♦ יומן מסע למזרח פרק ב'

אישה נפאלית מייבשת בשמש את אסיף התבואה, בעיר פאטאן. רובם המוחלט של תושבי נפאל עוסקים בחקלאות, ועל אף שהדבר ניכר ביישובים המרוחקים ובכפרים, הרי שגם בפאטאן, הסמוכה מאוד למוקד הכלכלי של קטמנדו, ניתן עדיין למצוא אנשים שעיסוקם העיקרי הוא חקלאות.

ישישה טיבטית מסובבת את גלגלי התפילה בסטופת בודנאת. גולים רבים מטיבט מצאו מפלט בנפאל לאחר הכיבוש הסיני בשנת 1959, והם התאקלמו היטב בביתם החדש. למרות זאת, במקומות רבים ניתן להבחין בכמיהת הגולים למולדתם הישנה, בעיקר דרך אורח-החיים הדתי היומיומי הייחודי לבודהיזם הטיבטי.

"ברוכים הבאים לנפאל החדשה". שלט זה, שמעליו מתנוסס הדגל המאואיסטי, מתייחס לעלייתו של השלטון הקומוניסטי החדש בנפאל. המאואיסטים, שעלו לשלטון הודות לתמיכה עממית רחבה, מחזיקים בו רק דה-פקטו. הבחירות הדמקרטיות, אחד התנאים עליו מתעקשים המאואיסטים, צפויות להיערך בסביבות אפריל 2009. האכזבה הכללית בנפאל מן ההתנהלות המאואיסטית עשויה להפתיע רבים, אך היא עולה בבירור דרך ביקור בנפאל. הפסקות חשמל יזומות תכופות מדי, שיבושים באספקת המים וקשיים בירוקראטיים הפוגעים באזרח הפשוט, כל אלה ממררים את חיי הנפאלים וממאיסים עליהם את השלטון.

נערים מטילים מטבעות של רופי אל "בריכת המשאלות", המצויה סמוך למפלי דייויד בעיר פוקארה. סגולות רבות יש לנפאלים למען חיים טובים ומוצלחים: באכסניות רבות, למשל, קיים מקדש הינדי קטנטן, והבעלים עובר הלוך ושוב בחדר המבוא עם קדרה מיטלטלת המעשנת קטורת ריחנית. התפילה שהוא לוחש, והעשן המתפזר, אמורים להבטיח הצלחה ושגשוג בכל פינות העסק.

מתחם שריפת המתים במקדש ההינדי החשוב בנפאל, פשופטינאת, ממחיש את קיומו הנונשלנטי של המוות. האדם בתמונה מזליף מים מטהרים על הקרשים עליו תישרף גופת המת. לאחר שתעלה אל המוקד הגופה העטופה בתכריכים, יעברו בני המשפחה ויזליפו עליה גם הם מים מן הכד. הילד ברקע משתעשע בשייט בתוך מה שנראה כארון שבו הועברה אחת הגופות, כמחזה סוריאליסטי במקום שבו איש אינו מתרגש מן המוות יתר על המידה.

שריפת הגופות בששת הגהאטים, משטחי השריפה, המיועדים לפשוטי העם. בני המשפחה לרוב אינם בוכים, אלא דואגים לסידורים הטכניים כשעל פניהם ארשת אדישה למדי. לאחר שתכבה האש, יוטל האפר לנהר הקדוש באגאמאטי, הזורם במקביל למתחמי השריפה.