לרד-בנד יש חזון, חזון של תחיית הרוקאנדרול/ סול /מוסיקה הישראלית ויוצריה באמצעות טלוויזיה טובה- החזון הזה עבד במופע החבובות של ג'ים הנסון שגם התאפיינה בהשקעה אודיו-ויזואלית רבה ומקורית ובתפיסה אחידה של המרחב בו היא פועלת. אמנים אמריקאים נכנסו לעולם בו פועל תיאטרון כושל של בובות ובמפגש המוזר איש/בובה יצא מהם משהו חינני וחדש. גם ברד-בנד ההיגיון הזה פועל והוא מצליח לפעול כי לפני הכל רד-בנד היא סדרה איכותית ומוקפדת להחריד.

מדהים לחשוב שהיצירה הזאת חיפשה לתפוס את קהלה דרך האינטרנט ומצד שני זה דווקא מתאים ליצירת טלוויזיה שחדשנות ואומץ מאפיינים אותה. ההקפדה ניכרת בדמויות העגולות והמקוריות שאופיין הולך ומתגלה על רבדיו לאורך הפרקים (היכולת להרכיב דמויות מורכבות על בובות היא לא עניין פשוט), הצילום היפהפה שעושה שימוש אוהב בנופי הארץ והופך את הארץ עצמה לאייקון תרבותי, הכתיבה והבימוי מלאי המחשבה והעדינות (מה קורה בין רד לשלום חנוך, כביכול חברים מהעבר? קורה מה שקורה בין כל זוג חברים שלא התראו הרבה שנים...התסריטאים לוקחים את הסיטואציות ברצינות ולא מחפשים גימיקים).

 
חשוב לי לציין שלא התמוגגתי מהצפייה ב"רד-בנד", אפשר לומר שהיא איננה מצחיקה במיוחד וגם שהסיפורים שהיא מובילה לא מעניינים נורא והכי גרוע, לא תמיד השחקנים, בדרך כלל אמנים אורחים, משחקים טוב ומשתלבים באופן אמין בסיפור.

 
אבל, הרבה פעמים הם כן משתלבים באופן אמין עם הבובות וסיפורן ואז נוצרת חוויה אמיתית ומפתיעה, כמו במפגש בין חברי הלהקה לשלומי שבן שהתנחל אצליהם בדירה.

כמו ב"מופע החבובות", רד-בנד משלבים את האמן האורח שלהם בסיפור שלם לאורך פרק שלם וכמו במופע החבובות סיפורם שלהם, העבר המשותף להם והדברים שקורים ביניהם בין הפרקים, נשאר איתם ומאוזכר לאורך הסדרה כולה כך שמתקבלת תמונה של דמויות ומערכות יחסים ביניהם והאמנים האורחים נכנסים לתוך עולם שאנחנו מכירים, עולמה של להקה וותיקה שחוזרת לקאמבק, בראשה סולן באגוטריפ, שמנסה לשרוד. כיוון שאנו מכירים טוב את הדמויות על הקונפליקטים שלהם אנחנו מתחברים לסיטואציה כיוון שקל לנו לנחש איך תגיב הבובה להתנהגותו של אמן מסויים וגם דמותו של האמן, בקונפליקט שנוצר בינו לבין הבובה, מפתיעה אותנו וגורמת לנו לראות את האמן בעין חדשה.

ההשקעה בצילום ובבימוי, קודם כל השקעה מחשבתית, ובהחלטות הסיפוריות (מלווה את הלהקה צלם, דרכו אנחנו רואים הכל- אווירה תיעודית מגניבה שמאפשרת משחק רב עם המצלמה ואפשרויות הביטוי של הדמויות) וכתיבת הצוות- כל פרק נכתב ע"י תסריטאים שונים, היא מהגדולות שראיתי בארץ. אי אפשר להתעלם מהיצירה הזאת, היא מצליחה לייצר רגעים מדהימים במיוחד בקטעים המוסיקליים.

רד-בנד, שבראשה רד אורבך האמריקאי והרוקיסט, באה לנער את המוסיקה הישראלית המדהים הוא שזה מצליח, האמנים הישראלים שנותנים עם רד אורבך שיר אמריקאי כלשהו בכל פעם, פותחים את גרונם ונשמתם ומוציאים מעצמם משהו שלא נראה כאן. יש בסדרה יציאות מוסיקליות סוחפות להחריד בגלל גישתו של רד, הדמות הראשית, למוסיקה, הוא רוצה נשמה, הוא רוצה "אירגזמה" וזה מה שיוצא מכל האמנים שבאים איתו במגע.

וזו בעצם גם הבעיה של הסדרה, שגיבורה הוא עולה מאמריקה, יש בה משהו זר, לא מכאן אולי בקטעים המוסיקליים זה מרענן אבל בכל הסיפורים עצמם יש כיוון זר, לא ישראלי, מצד אחד יש יחס לישראליות, באופן שבו רד אורבך נתקל בקשיים שקשורים לחוסר תקציב או לרצינות ישראלית (כמו בקטע בו הוא שובר את הגיטרה של שלום חנוך) אבל זה פשוט לא מצחיק. זה לא נוגע ללב, זה על גיבור אמריקאי, וזה נשאר תלוש ובכאילו. חבל. בסופו של יום, כל ההשקע יורדת לטימיון כשאין חיבור ריגשי בין סיפור לקהל.

כשמרינה מקסימיליאן בלומין מתארחת אצל רד-בנד היא מקבלת יחס בתוך הסיפור התסריטאי בלבד, רק בתור מושא האהבה של הגיבור, יוצא שהיא, בתור אייקון ישראלי ובתור אישיות מעניינת, נעלמת לגמרי וגם התסריט לא ממש מעניין.

רד-בנד היא דוגמה להשקעה ולאיכות יצירה יוצאת דופן בנוף הטלוויזיה הישראלית, שלוקה באותה בעיה שלוקות רוב ביצירות הישראליות, תחושה שהיא טובה כל כך עד כדי התעלמות מהקהל.  אבל אולי זה משהו אחר, אולי יש פה בעיה בעצם החזון וההשראה האמריקאית שלו.

אם אל מופע החבובות הגיעו מוסיקאים ואמנים שכבר היו אייקון במולדתם הרי שלרד בנד מגיעים ישראלים שעושים מוסיקה, בארץ אין באמת אייקונים תרבותיים אנחנו קטנים וחכמים מדי, רד-בנד מנסה להפוך מוסיקאים ישראלים לאייקונים עצמתיים ובזה חוטאת למקום ולתרבות שבה היא משודרת תרבות שלא סובלת דימויים ללא תוכן ולא הופכת זמר ליותר ממה שהוא (נינט היא דוגמה לאייקון בלבד ולא למוסיקאי שהפך לאייקון) ולכן המוסיקה שלנו קטנה ולא פתוחה ויצרית כמו שאוהב רד.

אנחנו מקום למוד סבל שיודע לא לפתח פנטזיות, רד-בנד היא פנטזיה שלא מחוברת באמת באמת למציאות הישראלית ולכן לא מוציאה ממנה צחוק ורגש אלא רק בידור רגעי בקושי.

לבלוג של ברברה מיכאלי