לאחר שהתבררו כל העתירות, ונידונו כל הדיונים, מתברר שהפריימריז בעבודה יתקיימו בכל זאת במועדם, ביום ג' הקרוב - ולשמחתנו, גם פואד יעמוד לבחירה ולא ישוריין. אני יודע שרבים שואלים את עצמם עכשיו למה אני עדיין מתעסק במפלגה הזו - ואני חייב לכם תשובה רצינית יותר. בינתיים אגיד רק שכמו שלמדנו היטב במהלך כהונתה של הכנסת ה-17, תפקודה של המפלגה תלוי לא רק בזהות יושב הראש, אלא גם - ואולי בעיקר - בהרכב המרכז והסיעה.

את הרכב המרכז הייתה לנו הזדמנות לקבוע לפני כחודש, ועדיין לא ברור עד כמה תמונתו השתנתה. מחרתיים ההזדמנות שלנו (אלו מאיתנו שעדיין חברים במפלגה) להשפיע על הרכב הרשימה לכנסת. נכון, בכל רשימה שתיבחר מפלגת העבודה לא תהפוך ל'נבחרת חלומות', אך הרכב הרשימה ישפיע בצורה משמעותית על תפקודה של המפלגה בשנתיים עד ארבע הקרובות. גם אם הבחירה היא בין רשימה גרועה לרשימה גרועה פחות, עדיין מחובתנו לעשות אותה.

ולעניין - אלה הם חמשת השמות שאסמן בפתק (למעשה, שעל תמונותיהם אלחץ):

• עמיר פרץ  - (דוד שלי, למי שלא יודע, אבל לא בגלל זה). לא ניכנס כאן שוב לנימוקים שפרסתי ושפרסו אחרים בעבר בהרחבה, אבל בקצרה: שכר מינימום, חוק חברות כוח אדם, סל התרופות.
• שלי יחימוביץ' - בגלל החקיקה, למרות הבריתות. יחימוביץ' חוקקה כמה חוקים חשובים ומשמעותיים מאוד בכנסת הזו, בראשם החוק להגנת השכר והארכת חופשת הלידה. מאידך, היא עשתה כמה בריתות פוליטיות גרועות מאוד - אהוד ברק, עופר עיני (כן, תל אביבים נודניקים, גם רון חולדאי), שגרמו נזק לסוציאל דמוקרטיה. במאזן הכללי, אני סבור שתועלתם של הראשונים עולה על נזקם של האחרונים, ויותר מכך - שבעוד שהראשונים מעידים על מחוייבות עמוקה לסוציאל דמוקרטיה, שלא תשתנה, האחרונים מעידים על בריתות פוליטיות גרועות שעשויות להשתנות.
• אבישי ברוורמן - לצד החובה אמנה את זה שהוא לא סוציאל דמוקרט (אלא ליברל מתון), ואת העבודה הפרלמנטרית הדי-מינורית שלו לפני שקיבל את ראשות ועדת הכספים. לצד הזכות, את המחוייבות העמוקה שלו לעקרונות קיינסיאניים, את המלחמה על הרחבת התקציב ואת היכולת שלו לעמוד מול 'מקצועני' האוצר בלי למצמץ ונצח אותם במגרש שלהם.
• נדיה חילו - מצד אחד, מודעות ומחוייבות סוציאל דמוקרטיות שאינן מוטלות בספק. מצד שני,ביצועים בינוניים בלבד כפרלמנטרית - לא יזמה חקיקה משמעותית ורצינית. בהתחשב בכך שזו הקדנציה הראשונה שלה, אני סבור שכדאי לתת לה עוד הזדמנות. מה גם שהרעיון שמפלגת העבודה בוחרת ברשימה הארצית שלה אישה ערביה מאוד מוצא חן בעיני.
• יולי תמיר - בחירה שעלולה להפתיע את מי שלא מכיר את עמדתי לגבי אופק חדש. לטעמי, יולי מייצגת את הצלחתו הראשונית של הנסיון לשינוי פניה של מפלגת העבודה. כשרת חינוך, אמנם לא הצליחה ליישם רפורמות סוציאל-דמוקרטיות פאר-אקסלנס, אבל השפיעה על אופיין של תוכניות האוצר וגררה אותן לכיוונים סוציאל דמוקרטיים הרבה יותר, או למצער - נאו ליברליים הרבה פחות. כך לגבי ההבדל (שהתייחסתי אליו בעבר) בין דברת לאופק חדש - העובדה שתמיר הצליחה להוסיף כמה מיליארדי שקלים לתקציב החינוך ולמשכורות המורים, והעובדה שעשתה זאת בהידברות (חלקית) עם ארגוני העובדים של המורים, הופכים את אופק חדש לעדיף בהרבה על דברת, גם אם שני אלה הם ההבדלים היחידים ביניהם (והם לא).
  האפשרויות של תמיר היו ללכת על רפורמות חלקיות ובעייתיות, אך טובות יותר מהאלטרנטיבה ומהמשך השחיקה הטמון במצב הקיים, או לזעוק זעקות שבר על הרשעות של האוצר, אולי אפילו להתפטר, ולא להשפיע על המציאות במאום. הדחתה של יולי תמיר מהרשימה לכנסת היא נצחונה של השיטה השניה, ובעיני זה אומר דבר עצוב מאוד על הסוציאל דמוקרטיה הישראלית.
  וחוץ מזה, הסכם תמיר לגבי העובדים מן החוץ הוא הדבר הטוב היחיד שקרה בעשור האחרון למקצוע שלי. על זה אי אפשר לא להגיד תודה.

לבלוג של נדב פרץ