זה היום הראשון של הטיול שלי, הטיסה הראשונה שלי. כל כך התרגשתי לעלות למטוס, התיישבתי ליד החלון כי כל כך התלהבתי לראות את זה... עד שהמטוס החל להמריא, הפרצוף שלי היה דבוק לשמשה של החלון, ראיתי את הכנף של המטוס מתחילה לנוע והרגשתי שאנחנו כבר באוויר, תפסתי את היד של ריקי מרוב התרגשות ולא הפסקתי לצחוק, עם הצחוק יצא גם בכי של התרגשות וחנק כזה שמגיע משלושתם יחד...

בסך הכל רוב הטיסה נרדמנו כי בלילה לא ישנו כל כך טוב, היה ממש והיינו צריכות לפחות 3 שמיכות כי היה לנו ממש קשה לישון בקור כזה, המיזוג במטוס היה נוראי... גם לא היה ממש איפה לשים את הרגליים ולשבת ככה במשך 8 שעות זה סוג של סיוט... בסופו של דבר, הטיסה עברה בשלום, ישנו, אכלנו, צחקנו, לא הכרנו כל כך הרבה אנשים כי לא היו כל כך הרבה אנשים להכיר במטוס.

עד שהקברניט של המטוס מודיע שאנחנו נוחתים בעיר בומביי בהודו בעוד מספר דקות, הידקנו חגורות ולא יכולתי לפספס את הנוף המדהים הזה שיש בשמיים, ראיתי שדה ענק של כותנה שנראה כמו ים, באור יום זה היה מדהים, ממש כמו שדה שלם של צמר גפן אבל בלילה זה היה נראה כמו גלים בים.. ואפילו הצלחנו לראות את האור מהצד השני של השמש, הצטערתי שלא העליתי איתי את המצלמה למטוס ושלא יכולתי לצלם את זה.

סוף סוף נחתנו בהודו, בעיר בומביי. לפני הטיסה שמענו מיליון ואחד סיפורים על העיר הזאת, שמענו שאיך שיוצאים החוצה יש גופות זרוקות ברחובות ואנשים מתים שם כמו נמלים ואז בלילה באה משאית ואוספת את כולם... שמענו שאיך שיוצאים החוצה מקבלים הלם מהזוהמה של המקום, שזה נראה כמו ביוב אחד גדול ושקשה מאוד להתרגל לתנאים כאלו.

הרבה אנשים אמרו לי "כשאת תצאי לרחובות של הודו את תקבלי הלם שלא תצליחי לצאת ממנו ולא בטוח שבכלל תצליחי לשרוד שם" כל האנשים האלה שהיו שם ודיברו כך, או שכנראה הרגישו ככה בעצמם, או שהם חושבים שהם גיבורי סופר על שיכולים להתגבר על הכל ואף אחד אחר לא. ובקיצור בולשיט אחד גדול.

לא היה שום הלם, בסך הכל עיר רגילה כמו כל עיר אחרת שאני רגילה לראות בארץ, כל הלכלוך והזוהמה בערך באותה רמה כמו שיש בשוק הכרמל בתל אביב, זה משהו שכבר ראיתי, זה לא כל כך עשה עליי רושם.... אז ראיתי כמה עכברים מתרוצצים ברחובות, וראיתי ביובים פתוחים והרחתי ריח נוראי והרגשתי את החום והלחות שבאמת דיי קשה לנשום איתם והמון הומלסים ברחובות ברמה כזאת שבשעת חצות רואים כל כך הרבה אנשים ברחוב כאילו רק 7 בערב, אפילו לא שמתי לב לשעה.

בשדה התעופה המון אנשים בהו בנו כאילו אנחנו יצורים בכוכב אחר (גם לזה הכינו אותנו מראש). כשהיינו בהרצאה של המטייל המרצה אמר לנו לא ללכת עם בגדים חשופים כי הם לא רגילים לזה והם פשוט באים ונוגעים. הוא רק לא אמר איפה הם נוגעים והוא גם לא אמר מה זה נחשב לחשוף בשבילם.

לפי הדברים שלו יש בעיה עם ללכת עם גופיות, במיוחד לנשים בהירות עם המון נמשים כמוני, הם לא רגילים לראות את זה. אני לתומי הגעתי עם חולצה בכלל לא חשופה, חולצה שאני הולכת איתה ביום יום, לא גופייה ולא מחשוף, פשוט יש לה וי מקדימה, מסתבר שגם זה נחשב לחשוף בעיניהם ואת זה לא ידעתי.

לקח לנו קצת זמן עד שהצלחנו לתפוס מונית לבית חב"ד בבומביי אבל בסוף עשינו זאת. זה היה פשוט מצחיק לראות את הכבישים הסוערים כאן, כל אחד נוסע לאן שבא לו, כמעט ואין חוקי תנועה, מכוניות נוסעות אחת על השניה ונדחפות אחת מול השניה, לא מפסיקים לצפצף ובשביל לחצות את הכביש אנשים צריכים לרוץ כי אף אחד לא עוצר במעבר חצייה, הרגשנו כמו בסוג של משחק של מכוניות מתנגשות או משהו כזה... הנהג גם היה נורא שקט, בארץ אני רגילה שנהגי מונית לא סותמים את הפה, רק מדברים ומדברים ובעיקר על שטויות אבל כאן, גם כשניסינו לדבר עם הנהג הוא לא דיבר איתנו בכלל, הוא היה מרוכז נטו בנהיגה או שהוא כנראה לא כל כך ידע איך לתקשר איתנו... בטח אנגלית זה לא הצד החזק שלו...

פתאום הנהג עצר באחת הצמתים, החלון של הצד שלי היה פתוח כי אויר זה באמת דבר מתבקש... ואז באו כל מיני ילדים ונערים ופשוט הכניסו לנו ידיים לתוך המונית דרך החלון, בהתחלה חשבתי שהם רוצים ללחוץ יד ואז הבנתי שהכוונות שלהם אחרות.... וזה היה הלם! ממש לא הייתי מוכנה לזה, הם פשוט התחילו לשלוח ידיים בשיא הטבעיות לעבר החזה שלי... הייתי בהלם מוחלט! לא חשבתי שזה עד כדי כך נורא...

ואז הנהג המשיך לנסוע, בשלב הזה פשוט העדפתי לסגור את החלון ולהסתיר כמה שיותר, אפילו פחדתי.. כל פעם שהייתי קצת קרובה למישהו זה מאוד הרתיע אותי ופחדתי שיגעו בי. הנסיעה לבית חב"ד הייתה מאוד ארוכה... משהו כמו שעה... בארץ נסיעה של שעה זה נסיעה מעיר לעיר... פה בשביל להגיע לכל מקום בתוך העיר זה נסיעה של שעה..

.

בשעה טובה ומוצלחת מצאנו את בית חב"ד, נכנסנו פנימה והיו 3 אנשים. בן אדם אחד שעדיין לא ממש יצא לנו להבין מה הוא בדיוק עושה שם, מה שאנחנו יודעות זה שהוא יהודי אולי אפילו דתי ומדבר עברית זה הכי חשוב... והוא גם אירח אותנו לא רע בכלל, הייתה הודית אחת שאין לי מושג מה תפקידה בכח ועוד בחור בן 23 שנמצא בהודו כבר 9 חודשים ובקרוב חוזר הביתה.

בבית חב"ד לא הייתה לנו שום אופציה לישון אז רק הנחנו את הדברים שלנו שם, שתינו מים ולקחנו איתנו את הבחור החמוד שנמצא שם כבר 9 חודשים בשביל שלא נלך לאיבוד ושיעזור לנו לחפש גסטהאוס נורמלי ולא יקר לישון בו. עברנו ממקום למקום, כל חדר שהראו לנו לא היה שונה מהשני, רק חיפשנו את הזול בשביל לילה אחד...

היו חדרים בלי שירותים ומקלחת, היו חדרים רק עם מקלחת בלי שירותים, היו חדרים עם מיזוג והיו בלי מיזוג וכולם בסך הכל נראו פחות או יותר אותו דבר, נתקלנו באדם אחד שממש ניסה לשכנע אותנו להשאר בלפחות באחד מן המקומות שהוא הראה לנו, זה היה בניין גדול, גבוהה וצר מאוד עם 3 גסטהאוסים באותו בניין, הוא התחנן לפנינו שניקח לפחות חדר אחד ובסוף התפשרנו על 320 רופי בחדר זוגי קטן עם מקלחת בלי שירותים שזה אומר 32 ש"ח והשירותים בחוץ.

סגרנו איתם וחזרנו לקחת את הדברים שלנו מבית חב"ד. עכשיו אנחנו כאן, בבית חב"ד... אוכלות שטויות, שותות הרבה מים כי זה נחוץ.... עם החום כאן קשה מאוד לנשום... ומחר נראה כבר מה יהיה....

שיהיה לנו לילה טוב...

לבלוג של RReuTT