כמעט לפני הסוף של היום הראשון, יצאנו מבית חב"ד אני וריקי ואייל, הוא כמובן עזר לנו למצוא את הגסט האוס בפעם השניה, יצאנו לרחוב בסביבות השעה 2:00, כל הרחובות של בומביי עמוסים בהומלסים, אחד על השני הם היו זרוקים ויחד איתם היו הרבה כלבים ועכברושים ענקיים בגודל של חתול, ניסינו להתעלם מזה למרות שזה מפחיד ולא קל בכלל לראות את זה, כלבים החלו לנבוח ולרדוף אחרינו, נורא פחדנו שהם ינשכו אותנו בגלל המחלות, הצלחנו להפטר מהם בעזרתה של אישה זקנה שהייתה ברחוב וגירשה אותם בשבילנו, לאחר שמצאנו את הגסט האוס שלנו נפרדנו לשלום מאייל וקבענו להפגש מחר בבית חב"ד.

הגענו לחדר שלנו, חדר קטן עם 2 מיטות, מקלחת (בלי שירותים) ומאוורר תקרה. שמנו את הדברים שלנו שם ואז התחיל הסיוט הכי גדול שלי, ג`וקים! רציתי למות בגלל זה אבל כבר לא הייתה לנו ברירה, העדפתי להשאר עם הג`וקים מאשר לצאת שוב לרחובות הנוראיים האלו. פשוט גירשנו אותם איכשהו, הסתדרנו ונכנסנו למקלחת, הלחות הייתה מגעילה, הזענו בלי סוף, המים במקלחת היו קרים וזה היה כל כך טוב, פתאום קלטתי שיש איתי עוד כמה חבר`ה במקלחת, כמה ג`וקים, עכבישים ועוד כל מיני חרקים למיניהם אבל חפיף, על זה כבר התגברתי.

סיימנו עם המקלחות והלכנו לישון, היה לי מאוד קשה להירדם. המאוורר תקרה הפחיד אותי, הוא עשה המון רעש וזה היה נראה כל הזמן שהוא הולך ליפול אבל זה בטח היה רק בראש שלי. התעוררנו למחרת ב-7 בבוקר, אחרי שהצלתי לישון בקושי שעתיים. לקחנו את הדברים שלנו והתחלנו ללכת לכיוון בית חב"ד, ראינו שם את אייל ועוד כמה חבר`ה של בית חב"ד, היה שם גם עוד מישהו חדש שהכרנו, אנחנו עדיין לא יודעות אפילו את שמו. הוא נמצא הרבה זמן בהודו וידע לאן לכוון אותנו.

התחלנו לחפש באינטרנט כל מיני דרכים לצאת מהעיר הנוראית הזאת, אז הוא בא וניסה לעזור לנו, בסופו של דבר הגענו למסקנה שבאינטרנט זה לא ממש הולך ועדיף להגיע לסוכנות נסיעות, הוא הציע לקחת אותנו ולהראות לנו איפה יש סוכנויות נסיעות, חיפשנו טיסה ישירה לדלהי במחיר הכי זול שיש. בסופו של דבר אחרי שעה וחצי של חיפושים החלטנו ללכת למישהו שהוא מכיר באופן אישי, היינו צריכים לחכות לו קצת אז בינתיים הוא הציע לנו לשבת אצלו בחדר במקום לחכות בחום שיש בחוץ, מכיוון שהחדר שלו היה ממש קרוב הסכמנו ללכת.

החדר שלו היה דיי סבבה, מיזוג, מקלחת ושירותים ואפילו טלוויזיה, פתאום הוא מוציא טולה ומתחיל לעשן באנג, אני וריקי היינו קצת בשוק כי זאת הפעם הראשונה שאנחנו רואות מישהו מעשן סמים. אחרי כמה דקות הגיע הבחור מהסוכנות נסיעות ואמר שאנחנו יכולות להגיע. אז אנחנו הלכנו והוא נשאר שם. הגענו לסוכנות נסיעות "אייר דיקן" עשינו איתו דיל של 100 דולר כל אחת בטיסה ישירה לדלהי באותו יום אחר הצהריים, משהו כמו שעתיים וקצת טיסה.

בזמן שישבנו שם וישבנו המון זמן כי להודים לוקח המון זמן לעשות כל דבר, כל הדרך חיים שלהם הולכת כל כך לאט, אין להם לוח זמנים בכלל ואת הכל הם לוקחים בשאנטי. פתאום אנחנו קולטות שיש שם כמה אנשים במשרד של מטר על מטר וכולם עובדים שם, אחד עובד על מכונת הצילום, אחד סתם יושב על המחשב בטח משחק סוליטר או משהו כזה... אחת כותבת כל מה שהבוס אומר לה לכתוב ויש 2 בוסים, הם מעסיקים 3 אנשים שעושים דברים שבן אדם אחד יכול לעשות. זה מה שקורה בארץ...

אחרי שיצאנו משם הלכנו סתם לטייל, אכלנו ארוחת צהריים בדומינוס פיצה ואז לקחנו מונית לשדה תעופה, הבדיקות שם מטורפות, לפני שעלינו לטיסה עשו עלינו בדיקה בכל הגוף, הייתה שם בחורה שהיא הבודקת וגם מאוד קשוחה, היא לקחה אותנו אחת אחרי השניה, הכניסה אותנו לתא קטן כזה ועשתה בדיקה בכל הגוף, מכף רגל ועד ראש. אחרי הבדיקה הגופנית בדקו לי גם את התיק הקטן שאיתו עליתי למטוס והיו לי שם מספריים, השומרים אמרו שזה מאוד מסוכן ופשוט לקחו לי אותם, ריקי הסבירה להם שאנחנו צריכות אותם ואז הגיע מישהו שנראה שהוא אחראי שם והחזיר לי אותם. חיכינו קצת לפני הטיסה, שתינו משהו ואז עלינו על אוטובוס שלוקח את כולם למטוס.

עלינו למטוס ולא היו שם הרבה אנשים אבל הייתה ילדה קטנה שישנה מאחורינו ולא שתקה כל הנסיעה, זה היה ממש מעצבן כי רצינו לנוח קצת ולישון וזה היה קשה מאוד לישון ככה. גם הטיסה הייתה מפחידה קצת כי הוא טס ממש מהר.

הגענו לשדה תעופה בדלהי, הלכנו לחפש את התיקים שלנו ואז הגיע הודי והציע לעזור לנו, הוא מצא לנו את התיקים ממש מהר ולקח לנו אותם על עגלה, הוא לקח את העגלה עם התיקים והתחיל ללכת, הלכנו אחריו, הוא הוביל אותנו ליציאה, למקום שבו נוכל למצוא מונית, הוא הניח לנו את התיקים ואמרנו לו תודה, הוא הסתכל במבט מוזר כזה ואמר "מה עם הטיפ שלי?" (באנגלית) הסתכלנו מוזר אחת על השניה כי פתאום קלטנו שהוא עשה את זה בשביל שנשלם לו. חשבנו שזה לא נהוג לתת להם טיפים.

הוצאתי 10 רופי וריקי אמרה לי שזה הרבה ואז הוא פשוט דרש ואמר שזה 55 רופי, היינו בהלם כי זה באמת הרבה, אז נתנו לו 50 רופי כי לא היה לנו עודף וגם לו לא היה, והוא פשוט הלך, אחר כך הלכנו למצוא מונית וגם שם היה הודי אחד שכביכול עוזר לכולם למצוא מונית, בלי שנבקש בכלל הוא לקח לנו את התיקים והעמיס אותם על מונית, שאלנו אותו כמה זה ועלינו, פתאום הוא בא ומבקש טיפ ואז היינו יותר חכמות ואמרנו לו לא.

המונית לקחה אותנו לאזור של הארי רמה איפה שנמצא הבית חב"ד, הגענו לשם והאנשים שם היו הרבה יותר נחמדים רק שאינטרנט לא היה שם אבל האוירה הייתה הרבה יותר חמה וביתית, הכרנו שם גם עוד המון ישראלים, שמנו שם את התיקים שלנו והלכנו לחפש מישהו שנוכל לקנות ממנו כרטיס נסיעה לדראמסלה, מצאנו אדם בשם צ`רלי, בחור הודי מקסים שכל הישראלים הולכים אליו, יש לו את המחירים הכי זולים והוא אפילו יודע קצת עברית, פשוט אחלה גבר. קנינו אצלו כרטיס נסיעה ב "סליפר בס" זה אוטובוס שיש בו מיטות ואפשר לישון בו, זה עלה לנו 500 רופי.

אחר כך הלכנו למצוא גסט האוס לישון בו בלילה, ראינו כמה מקומות ובסוף לקחנו את המקום הכי זול שגם היה לא רע בכלל, המחירים שם גם הרבה יותר זולים מבומביי לקחנו חדר ב-200 רופי עם שירותים ומקלחת, מאוורר תקרה ואפילו טלוויזיה, אני הייתי ממש עייפה וריקי הלכה להתקשר לאמא שלה, בינתיים אני נכנסתי למקלחת, הייתי הכי מסריחה בעולם והיה לי ממש חם וגם הרגשתי שאין לי אויר, ביקשתי מריקי שתביא לי מים כשהיא חוזרת, הדוש של המקלחת לא עבד אז התקלחתי רק עם הברז התחתון בישיבת צפרדע, למרות הקושי והבאסה פשוט לא רציתי לצאת משם כי היה לי כל כך חם... כשיצאתי מהמקלחת ריקי חזרה, הביאה לי מים לשתות, ארגנו לנו את הדברים ואת החדר והלכנו לישון.

בסביבות 8 בבוקר השעון המעורר החל לפעול וכנראה שגם הייתה הפסקת חשמל והפלורוסנט של החדר התחילה להבהב בטירוף, זה ממש הפריע ולשעון לא ממש שמנו לב, פתאום דפקו לנו בדלת ממש חזק, ממש נבהלנו בעיקר בגלל שהלכנו לישון עם תחתונים, שאלנו מי זה ואז מישהו צעק לנו בעברית "אתם יכולים לכבות את השעון בבקשה?" זה היה ממש מצחיק כי אפילו אנחנו לא שמנו לב שהשעון עובד... הפלורוסנט הייתה הרבה יותר מעיק...

התעוררנו ואספנו את הדברים שלנו, יצאנו משם כמה שיותר מהר והלכנו לבית חב"ד, שוב השארנו שם את הדברים שלנו, שתינו קפה ואכלנו עוגיות דיי טעימות, אפילו שהם היו עם קינמון שאני בכלל לא אוהבת, זה פשוט היה הדבר היחיד שאפשר לאכול. הייתה שם גם עוגת גזר ממש טעימה שהעובד הנפאלי שלהם הכין.

ישבנו שם קצת, דיברנו והכרנו עוד אנשים ויצאנו משם לטייל, הכרנו קצת את דלהי, את השווקים שלהם וגם את האזור העשיר יותר, שם יש את כל המותגים הכי גדולים בעולם וגם המחירים היו בהתאם, הרבה יותר יקר מהארץ, אבל נכנסנו לחנויות האלה יותר בשביל המזגן, אכלנו צהריים בפיצה האט ואז לקחנו ריקשה בחזרה לבית חב"ד לקחת את הדברים שלנו וגם לא לפספס את הנסיעה לדראמסלה. הגענו עם התיקים שלנו שוב לצ`רלי, כמובן בגלל שהם הודים וכל דבר לוקח להם שנים, חיכינו איזה שעה בערך עד שהגיע האוטובוס. אחרי שעה הגיעה איזה בחור ודיבר עם צ`רלי בהודית ואז צ`רלי קם ואמר לנו (היינו 5 אנשים) "חבר`ה הנסיעה כנראה מבוטלים להיום, אין אוטובוס, תבואו מחר" כמובן שלהגיד דבר כזה ל-5 ישראלים זה חתיכת סיכון, פתאום כולם החליפו פרצופים וכמעט הרגו אותו, פתאום הוא צוחק ואומר "האוטובוס מחכה לכם בחוץ, לכו עם הבחור הזה" והצביע על ההודי שבדיוק הגיע לשם.

כולם צחקו ואמרו לו תודה, יצאנו משם והלכנו אחרי ההודי שכנראה היה הנהג, הגענו לאוטובוס וראינו שם המון ישראלים צעירים שיושבים בחוץ ומחכים שנתחיל לנסוע, עוד משהו שלקח שעה וחצי בערך, בינתיים חיכינו בחום הנוראי, הזענו להנאתנו ושיחקנו עם ילדים קטנים הומלסים שלא הפסיקו לבקש כסף, נתנו להם סוכריות ומסטיקים שהיו לנו בתיק וגם צילמנו אותם רוקדים.

אחרי שעה וחצי בערך עלינו ל "סליפר בס" הוא היה מסריח בטירוף, אני עליתי לתפוס לנו מקום וריקי לקחה לנו את התיקים הגדולים לשים מאחורה, הייתה לנו מיטה זוגית, דיי מסריחה והיה שם ממש חם, פרסנו את המצעים שלנו וישנו שם. היו שם גם מיטות למעלה, הכרנו שם עוד המון אנשים והנסיעה הייתה הכי ארוכה שהייתה לי בחיים, זאת הייתה נסיעה של 14 שעות, מטורף!!!

גם היה ממש חם וממש ממש לא נעים.

הנהג עשה 2 עצירות בדרך, בעצירה השניה הייתי חייבת ללכת לשירותים כי לא יכולתי להתאפק, הסתבר שהשירותים היו מאחורי כל החנויות שם, היה חשוך ומפחיד בסביבות השעה 4 לפנות בוקר, באמצע הרחוב, השירותים היו בתשלום של 5 רופי, נכנסתי פנימה וקיבלתי שוק אמיתי, רצפה עם חור!!! ומלא ג`וקים מסביב, הכל היה כל כך מסריח התחלתי להתלבט אם להכנס או לא, בסוף נשברתי ונכנסתי, הסרחתי כולי אבל הרגשתי טוב יותר ולא הייתי צריכה להמשיך להתאפק עוד 4 שעות. המשכנו בנסיעה שכבר התחלתי להרגיש שאני לא מסוגלת לזוז, ניסיתי לישון וזה היה קשה כי הנהג לא הפסיק לצפור, צפצוף מעצבן כזה שבא לקום לנהג ולהרוג אותו. שורה תחתונה זה היה קשה.

ואז הגענו לדראמסלה, בשעה טובה ומוצלחת הגענו לכפר בשם דראם קוט, כפר מדהים, ניסינו לתפוס מונית או ריקשה אבל לא הצלחנו, האנשים פה קשים, הרבה יותר מנומסים ולא רודפים אחרי אנשים בשביל כסף בניגוד לדלהי ובומביי. בסוף מישהו (הודי) עם רכב, לא מונית אבל שילמנו לו בדיוק כמו למונית, הוא לקח אותנו עד לדרמקוט, זה נמצא על ההר למעלה, היינו עם עוד מישהו בשם יגאל, בחור בן 35 שיה איתנו בנסיעה עד לשם, הוא עזר לנו עם התיקים ולמצוא גסט האוס, הסוף מצאנו גסט האוס מדהים בשם "פול האוס" יש שם אדם שעובד שם (הודי) בשם שמיים, בן אדם מקסים בן 21. ממש ילד. הוא קורא לעצמו שמיים בגלל השם ההודי שלו, הפירוש של השם ההודי שלו זה שמיים. מכיוון שנמצאים שם המון ישראלים הוא מעדיף לקרוא לעצמו בעברית. שמיים הראה לנו את החדרים גם הקומה למעלה וגם בקומה למטה, סך הכל כולם אותו דבר, גדולים, נקיים עם שירותים ומקלחת בפנים, מרפסת ואפילו חבלי כביסה ונוף מדהים להרים. החדרים למעלה עלו 250 רופי והחדרים למטה עלו 200 רופי, העדפנו לקחת חדר למטה, היה לנו נוח יותר גם מבחינת התשלום וגם מבחינת הקרבה להכל. וגם לא צריך לעלות כל הזמן.

התמקמנו שם, התקלחנו, נחנו קצת ויצאנו למרפסת להכיר את שאר החבר`ה, הכרנו המון אנשים, רובם מעשנים, גם סמים גם חשיש וגם סיגריות רגילות, אחד בשם עומרי התחיל לגלגל ג`ויינט, הוא הציע לי לקחת שכטה, בהתחלה היה לי קשה להסכים אבל השתכנעתי ולקחתי שכטה... לאט לאט התחלתי לעוף עם הזרם, הכרנו את המקום יותר טוב, יש כאן גם אינטרנט וגם טלפון (לא בחינם) כמה חנויות נחמדות והרבה הרבה נוף.

דבר ראשון נכנסנו לאינטרנט, פגשנו שם קצין ששירת איתנו בצבא, מאוד הופתענו לראות אותו, דיברנו איתו קצת והמשכנו עם האינטרנט. אחר כך ירדנו למקלוד ברגל, זה עוד כפר שנמצא על ההר קצת יותר למטה, יש שם הרבה חנויות, קנינו שאלים וריקי קנתה שרוול דייגים. זה היה יום שישי ולכן לא היה לנו זמן כי היינו צריכות להגיע לקבלת שבת והדלקת נרות בבית חב"ד. חזרנו חזרה לכפר דרמקוט בריקשה, התארגנו בחדר, החלפנו בגדים והלכנו לבית חב"ד. כולם התפללו שם, זה היה מאוד משעמם, אני ממש לא רגילה לזה, הלכנו רק בשביל הארוחה בעקרון, אחרי התפילה הגישו את האוכל, לא משהו היסטרי אבל לא רע, הם אפו לחם מאוד טעים.

אחרי ארוחת שישי חזרנו לגסט האוס שלנו, ישבנו שם במרפסת עם שמיים ואז הגיעו כולם והצטרפו אלינו, ישבנו שם עד 2 בלילה עם סיפורים, צחוקים וג`ויינטים. בסופו של דבר שירה (מישהי שהייתה איתנו בגסט האוס) יצאה מהחלון וביקשה שנהיה בשקט, אז החלטנו שכבר עדיף לקום וללכת לישון.

המשך יבוא...

לבלוג של RReuTT