מס' צפיות - 1212
דירוג ממוצע -
מלזיה-בורניאו וציידי גולגולות-חלק א`
הם צירפו אותי לריקודיהם, ואני נעתי בגמלוניות. "אנשי הפרא מבורניאו", כפי שכונו על ידי הבריטים, הפכו באחת לסמל העדינות והדיוק. לעומתם, יכולתי להיחשב לכל היותר לאיש פרא ניו זילנדי או אוסטרלי.
מאת: ShiRan faY D 12/11/07 (00:00)

באחד מן הלילות שקעתי בנמנום והתעוררתי בבהלה. בד הכילה היה קרוב לפניי. כנראה שנגע בי, אולי התנופף אל פניי בזמן שנשמתי. לא רכן לעברי צייד ראשים, ולא היה שם גרזן נכון לכרות את ראשי. צייד הראשים היה יציר דמיוני המפוחד. תת ההכרה שלי עבדה, מתבססת על הסיפורים ששמעתי בדרך לכאן על בני האיבאן (Iban), שנהגו בעבר לצוד ראשי אדם. את הראשים הכרותים הציגו כגביעי ניצחון בפתח ביתם. הגולגלות שנאספו שימשו כקמיעות שגויסו להגנה מפני רוחות רעות. חשבתי על הגולגולות התלויות בכניסה לבתים וידעתי - צפוי לי ליל נדודים.

 

 

הבל האוויר שימש לי כשמיכה כבדה ביום חם ולח מאין כמוהו. על הנהר שעליו שטנו כדי להגיע לכאן היה משב רוח קל, אבל הוא חלף מזמן. נהרות הם דרכי הגישה היחידות אל תוך יערות הגשם, באזורים בראשיתיים אלו של האי הפראי בורניאו (Borneo). שטנו במעלה נהר למנאק (Lemanak) כדי לבקר בבית ארוך (Longhouse) של האיבאן, קבוצה אתנית שהיתה ידועה במנהג ציד של ראשי אדם ואיסוף גולגולות. המפגש עם העולם המערבי הציג את המנהג כברברי, מפחיד ומעורר חלחלה. בביקורי השני במלזיה ידעתי - הפעם אני חייב לבקר אצלם. חדל סדר גלישות רוח בפרליס.

 

בית ארוך ומלא אנשים

 

נחתנו על חוף בוצי שבמימיו השתכשכה זקנה חשופת חזה. גבר שחום מכוסה כתובות קעקע בדק מכמורת ושלף ממנה דג אחד קטן. עליתי לעבר הבית הארוך - מעין כפר תחת קורת גג אחת, הבנוי על כלונסאות לאורך הנהר - שכשמו כן הוא: בית ארוך, ולו מרפסת חיצונית וכ־30 דלתות הפונות בשורה ארוכה אל מסדרון מקורה. מאחורי כל דלת יש חדר מגורים ומטבח. משפחה אחת ישנה, מבשלת ואוכלת ביחידת מגורים זו. העולם המודרני מכסה את קירות הבית בפוסטרים עם דמויותיהם של הנסיכה דיאנה ושל זמרי פופ מהונג קונג. הופתעתי מעט אך ניחא.

 

 

קורות עץ מתפוררות מונחות על הרצפה המוגבהת של המסדרון, שם מתנהלים כל חיי הקהילה. אורכו של מסדרון יכול להגיע ל־200 מטרים. לפנות ערב מדליקים עששיות שמן שמאירות לאורך כל המסדרון באור חלוש, בני הקהילה יושבים על מחצלות ומדברים אודות היבול בשדות האורז. הם מגלגלים סיגריות בעלי דקל, שופתים תה, שותים יין אורז, מאכילים את הילדים ומבריחים את הכלבים.

 

סבתא יושבת על המחצלת ומערסלת בזרועותיה תינוק. תמונה שלווה. היא נשענת על עמוד תומך של הבית הארוך. מעליה, בתוך מקלעת נצרים, שש או שבע גולגולות. יש במראה הזה מתח בלתי פתור. שלווה מול סערה המזכירה ימים עברו. בסמוך להם יושב בנינוחות איש מבוגר, אולי סבו של העולל. ידיו מונחות ללא מאמץ על ירכיו, ועל אצבעותיו חרותות שתי כתובות קעקע. הן מעידות על שתי גולגולות שהביא חזרה מן המלחמות השבטיות. אותי זה מעט הפחיד, אך התעשתי מייד.

 

הבית מוגבה כשלושה מטרים מעל לאדמה, ותחתיו חיים החזירים והתרנגולים. חתול סיאמי שהביאו מן העיר למזכרת עושה את דרכו אל הבית במעלה הסולם - גזע עץ שמדרגות חטובות לתוכו. בימים בטוחים פחות היו מרימים את הסולם לעת ערב לצורך הגנה. עשן ממדורה בלתי נראית משמש כדוחה יתושים. קולות השיחה שקטים והכימיה עם האנשים העדינים האלה, בעלי העיניים המחייכות, היא מיידית. רק הגולגולות שתלויות בפתח כל בית מזכירות עבר אלים, אכזרי, עז ופראי.

 

 

אי אפשר לסבול מבדידות בבית הארוך, אבל גם אי אפשר ליהנות מפרטיות. קורות הרצפה חורקות תחת הרגליים, כך שקל לדעת אם מישהו עובר, ובלילה אפשר לשמוע את השכן מתעמת עם מחשבה מסובכת. "פרטיות יש רק תחת הכילה", הסביר לי המדריך סֶלווין נאגה לינגאם שליווה אותי, "וגם אז שומעים את השכנים". הוא צוחק, "לא, זו לא שיטה לצמצום ילודה. להיפך, כל הבית נכנס לאווירה". השעת לילה מאוחרת השמיע קולו חזיר בר. חתולים התחילו לייצר חתלתולים, והעירו את התרנגולים. התרנגולים העירו את הכלבים, והם העירו את זה שכלל לא ישן - אותי. נו איך אפשר להרדם בכלל עם כל אילן היוחסין הזה שבטבע.

 

 

התבוננתי בבד הכילה והמתנתי לבוקר. חשבתי על הריקוד שרקדו הגברים בערב, ריקוד שמחקה את תנועותיה של ציפור מקור הקרן (קלאו, Hornbill). תנועותיהם מעודנות, מחושבות, מעוצבות. העדינות אינה עולה בקנה אחד עם הדימוי של לוחם אכזרי. אבל הסיור שערכנו ביער הבהיר לי שהעדינות היא כלל שמתבקש מכל מי שרוצה לחיות מן היער. כדי להתקדם בשקט בזמן ציד או להימנע ממפגש עם חיה טורפת, צריך לדעת איך להאזין, להתבונן ולנוע. "ממש מלבב", טוב אני חושב בקול רם מדי, כרגיל.

הם צירפו אותי לריקודיהם, ואני נעתי בגמלוניות. "אנשי הפרא מבורניאו", כפי שכונו על ידי הבריטים, הפכו באחת לסמל העדינות והדיוק. לעומתם, יכולתי להיחשב לכל היותר לאיש פרא ניו זילנדי או אוסטרלי.

 

רשת קיי מארט ממש בטבע, תלוי איך מסתכלים על זה

 

הקבוצה האתנית איבאן (בתמונה, צייד מבני האיבאן) חיה במדינת סרוואק (Sarawak) שבמלזיה, בצפון האי בורניאו, שבין הפיליפינים לאינדונזיה. ב־1957 קיבלה מלזיה עצמאות וב־1963 הצטרפה מדינת סרוואק לפדרציה המלזית. האיבאן היא הקבוצה הגדולה ביותר מהקבוצות הילידיות של סרוואק. מקורה באי סומטרה (Sumatra) ובמערב קלימנטן (Kalimantan), חלקו האינדונזי של בורניאו. בני האיבאן הגיעו בגלי הגירה ממערב בורניאו אל תוך השטח הצפוני של האי. הם הוסיפו והתפשטו גם למדינת סבה (Sabah) ולסולטאנות ברוניי, ועל פי הערכה הם מונים כ־400 אלף איש. גניאולוגים של האיבאן טוענים שהם היגרו לסומטרה מן המזרח התיכון, אולם דבר זה אינו ודאי. אולי מישהו מכם יודע, אז שיוסיף.

 

ביתם של האיבאן הוא ביערות הגשם העתיקים ביותר בעולם. מורשתם התרבותית מתייחסת אל הטבע בכבוד, מתוך אמונה שהטבע מתגמל בשפע. לעומת זאת, אם נוהגים כלפי הטבע בזלזול, הוא מתאכזר אל אלה הפוגעים בו. הגבר שיצאתי אחריו אל תוך היער הדגים בפניי את המאכלים שאפשר לאסוף במהלך סיור פשוט וכרת בעזרת סכינו נבטי במבוק. אחר כך הוא כרת עלים גדולים והניחם על הגדם. כיוון שכרת את הנבטים לחינם, הוא ביקש סליחה מעץ הבמבוק על ידי הנחת העלים כמנחה. סוג של תכנית הישרדות, אללי.

 

 

השם סרוואק פירושו במלאית פוך, כחל - מינרל שמופק באיזור ומשמש לרפואה ולצביעה. מרכיב זה אינו היחיד המצוי ביערות בורניאו. מחקר עדכני בפרמקולוגיה מעיד שעתיד הרפואה והתרופות מצוי, ועדיין ממתין לגילוי, בצמחיית יערות הגשם. היער מלא חיים. זהו מחסן אדיר של מוצרי קיום ומוצרים שמצילים חיים. רפואה מסורתית מספקת מרפא ל־80 אחוזים מהאוכלוסיה במדינות המתפתחות. ארגון הבריאות העולמי הכריז על חשיבות יערות הגשם בהקשר זה, מכיוון שהמרפאים מפיקים את התרופות מן הצמחים הגדלים בהם. ריצ`רד אוונס שולץ, אבי האתנובוטניקה, אומר שבכל ימי ההיסטוריה של האדם, בוטניקה ותרופות היו מלים נרדפות, שפעלו בתוך שדה ידע מקביל. אם הוא אמר את זה אז בטח שהוא יודע.

 

 

תרבויות הילידים דאגו ליער במשך דורות, ולמרות התפיסה כאילו חייהם טובלים בשפע פרימיטיבי, מדובר בתרבויות עשירות ומורכבות. אנשי היער רואים בו מקום רוחני. אנשי העיר רואים ביער בדרך כלל איזור שולי וחסר ערך, שיכול לשרת אותם בצורה הטובה ביותר על ידי כך שיימכר לחברות כריתת עצים, ובמקומם יינטעו מטעים של דקל שמן.

 

 

אל היער יצאתי בעקבות גבר מקהילת האיבאן, כשהוא חמוש ברובה נשיפת חיצים. את החיצים מושחים ברעל שמקורו בעץ האנטיאריס הרעיל, והם נורים בשקט, כך שאם הצייד החטיא בניסיון הראשון, תהיה לו הזדמנות שנייה. אבל כלי הנשק החשובים ביותר של בן האיבאן הם עיניו, אוזניו ומאגר אדיר של ידע וניסיון.

בתוך שפעת היער, שאינו מאולף ואינו מבוית, הוא רואה דברים שאני לא רואה. הוא מבחין במגוון ובשונות שלא קיימים מבחינתי. הוא יורד מן השביל וחוזר בכל פעם עם דבר מה חדש. הוא מביא ליאנה, צמח מטפס שממנו מייצרים חבלים. מצמח אחר הוא מפריד חוטי תפירה ומיד קולע לי צמיד. כמה יפה מצדו.

 

הוא מדגים את חוזקו של החוט ומראה כיצד אפשר להשתמש בו להכנת רשת דייגים. הוא נעלם שוב וחוזר עם עלה שצידו התחתון משמש כנייר זכוכית לשיוף כלי עץ. כלבו זקור האוזניים והזנב שועט בין העצים, נלהב ומלא מרץ, אבל לא מאותת על הימצאות בעלי חיים בסביבה. אני לא נע בעדינות של אנשי היער, וחיות ברחו משם מזמן.

 

 

איש היער ממשיך להדגים את ערכו השימושי של הטבע, כשהוא חוזר עם שרך למאכל וקוטף שרך נוסף, שאותו אוכלות נשים לאחר לידה כדי להגביר את כמות החלב להנקה. שרך אחר מוריד לחץ דם, שרף מגבעול אדמדם שמים על שלפוחיות בעור. הוא אוסף עלים שבתוכם מבשלים אורז, ושם אותם בסל שעל גבו. מן היער, אל הבית הארוך, לא חוזרים בידיים ריקות. אמרתי לכם שזו רשת "מזון" או כל רשת כזו או אחרת שתרצו, ,לא חוזרים בידיים ריקות.

 

אוסף של נשים, גברים,אריגים וגולגולות

 

לכל בית ארוך יש טריטוריה מוגדרת. האדמה דלה, ולכן נוהגים בני האיבאן להחליף את שדות גידול האורז בשיטת החקלאות הנודדת - שימוש בשדה עד מיצויו ומעבר לשימוש בחלקות שדה אחרות (להבדיל, למשל, משיטת מחזור הזרעים). בעבר, כאשר אזלו האדמות בשל הסבב שבחקלאות נודדת, יצאו האיבאן למלחמות בשכניהם. את בניהם ואת נשותיהם של המנוצחים צירפו בדרך כלל לכפרם, והם נטמעו בקהילה. בשונה מחברות אחרות בבורניאו, לא שעבדו האיבאן את אויביהם ולא קיימו חברה מעמדית כלשהי.

 

 

גם בתוך הקהילה חברת האיבאן דמוקרטית: כל אדם יכול להיבחר להיות ראש הקהילה, ותפקידים חברתיים אינם עוברים בירושה. כל חדרי המשפחות באותו גודל, וראש הבית שנבחר אינו פטור מעבודות רגילות. הוא עובד בשדות ועוזר בתחזוקת הבית, כמו כולם. ראש האזור, שנקרא פנגולו (Pengulu), נבחר על ידי ראשי הבתים.

 

 

האיבאן טוענים שלנשים מעמד שווה בחברתם. ואכן, בראש משק הבית יכולה לעמוד אשה, באותה מידה שיכול לעמוד גבר. ירושה מתחלקת בצורה שווה בין הבנים והבנות, אבל חלוקת התפקידים בין המינים ברורה מאוד, ותפקידי הגברים זוכים ליוקרה חברתית גבוהה מאלה של הנשים. הנשים משתתפות במפגשים ציבוריים בצורה שוויונית לגברים, אבל תפקידים רשמיים הם בידי הגברים. בקרב האיבאן אין מעמדות, אבל יש תחרותיות לגבי ההישגים האישיים, המובילים לעמדה מכובדת. בעבר, נמדדה הישגיות הגברים בהצגת מספר הגולגולות שכל גבר צד.

 

עד לפני כ־40 שנה התמחו הגברים בציד ראשים, כהוכחה ליכולתם הגברית ולכישוריהם. גברים טענו שכדי להשיג שידוך היה עליהם להציג גולגולות שהם צדו. בגולגולת אחת לא היה די להוכחת גבריות. הגברים אמרו שנשים חשו בטוחות בצידו של גבר שמסוגל להרוג על מנת להגן.

כיום, ההישגים נמדדים בעושר, בהשגת יבולי אורז באורח יציב והמשכי ועל סמך אופי ואישיות. הם נמדדים גם באמצעות מוסד בשם בג`אלה (Bejalah), שבו צעירים נוסעים אל העולם הגדול כדי לצבור עושר וניסיון. פירוש המלה בג`אלה הוא לצוד, ובעבר היא שימשה לתיאור ציד ראשים וציד מזון. מטרת הנסיעה: לחזור עם חפצים בעלי ערך ועם ערך עצמי שנרכש מתוך הניסיון בעולם שמחוץ לקהילה. הגברים מתעדים בקעקועים על גופם את ניסיון חייהם. הקעקועים מעידים על המקומות שבהם ביקרו ועבדו ועל מפגשים שהיו להם בדרך.

 

 

נשים אינן נוסעות. חוסר המגע שלהן עם העולם החיצון גורם לכך שהן מסורתיות יותר. אבל גם הן נהגו לתעד את הישגיהן האומנותיים בקעקועים על הזרועות. הנשים מתמחות באריגים, וכישוריהן הנשיים נמדדים באומנותן. האריגים של נשות האיבאן מוערכים כפריטים מוזיאוניים ונרכשים במחירים גבוהים. אל תוך האריגים נארגים לחשים וקסמים שמגינים על לבושם, בדומה לאמונה שהגולגולות התלויות בפתח הבית מגינות על יושביו.

 

זה הכל עניין של סגנון אישי

 

הלבוש הטקסי של הנשים משמש לתצוגת העושר של המשפחה. אלו אריגים ותכשיטים שעוברים בירושה בתוך המשפחה. הלבוש כולל חגורת כסף גבוהה, ולעיתים גם ראוואי (Rawai) - חגורת מחוך צמודה עשויה נצרים, המצופים בחוטי כסף שאחוזים בחוטי נחושת. הראוואי משמש כלבוש וכתכשיט. אריג רקום בחוטי כסף נעטף על חזה האשה וכתר מפואר מעטר את ראשה. הנערות עוטות על גופן תכשיטי כסף ששוקלים כמה קילוגרמים. בעבר קרה שנערות טבעו בנהר כאשר הסירה שבה ישבו התהפכה. משקל תכשיטי הכסף שהן עדו גרם להן לשקוע בלי יכולת להינצל. לבי כולו איתן, באמת.

 

 

הלבוש הטקסי של הגברים כולל בד אדום באורך שישה מטרים, המשמש מעטפת לפלג הגוף התחתון, וז`קט שנקרא קלמבי (Kalambi). כל זה אינו שלם בלי מלבוש ראש עשוי נוצות וחרב טקסית הנתונה בנדן קלוע מנצרים, שעליה קישוטי נוצות של ציפור מקור הקרן. הכי נחשבת, חרב מקורית מתקופת ראג`ה ברוק - סולטאנות בריטית ששלטה בסרוואק במשך 100 שנים, ומייסדה היה ג`יימס ברוק. בלית ברירה מסתפקים בחיקוי. גם זה משהו, לא?.

 

 

זכיתי לבחון את הלבוש בעת הצגת הריקוד המסורתי, וגם ללמוד משהו על תיירות אחראית. "כשחברת התיירות שלי הגיעה לבית הארוך הזה, רק עשרה אנשים ידעו את הריקודים. הם בזו למסורת של עצמם וראו בה עדות לנחיתות", הסביר לי המדריך סלווין. הוא הודי, אבל בבית הספר הכיר חברים מן האיבאן, בילה את חופשותיו בחברתם ולמד את שפתם ואת אורחות חיי היער. הוא הפך לבן משפחה, קנה לו זהות נוספת ואף עיטר את גופו בכתובות קעקע עם סמלי האיבאן. שאפםו לסלווין.

 

 

"עשינו איתם הסכם, שנשען על לקחים מנסיונות כושלים בתיירות על נהר הרג`אנג (Rajang)", המשיך סלווין בהסבר. "ביקור של תיירים בבתים הארוכים גרם לחוסר איזון בהכנסות של יושבי בית ארוך אחד, ויצר מתחים, קנאה ושינוי במערך הכוחות הפנימי. בדרך כלל, התוצאה היתה התפרקות של הבתים הארוכים ושל המרקם החברתי של הקהילה. הבתים האלה הפכו ממוסחרים, התיירים לא נהנו מן הביקור ואי אפשר היה לקחת לשם תיירים נוספים. ההישענות על תיירות הפכה לא כלכלית עבור יושבי הבית הארוך, וכך הם נפגעו משני הכיוונים: במרקם החברתי ובבסיס הכלכלי.

 

 

"כדי למנוע משבר כלכלי, חייבים להמשיך את העבודה בחקלאות גם בבית הארוך הזה, שבו אנו מבקרים. אירוח התיירים נעשה מעתה ברוטציה. רק משפחות שבתורנות ממתינות לתיירים, ושאר בני הקהילה ממשיכים בחייהם השגרתיים. לפעמים אני מגיע עם תיירים בשעות הצהריים וכולם בשדות, רק הזקנים והתינוקות כאן. התיירים חושבים שזה בית לתצוגה, ורק אם הם נשארים ללילה, הם רואים את כולם חוזרים מן השדות, מן הציד, מן האיסוף ביער, ומבינים שזהו בית אמיתי שחיים בו. גם הצגת הריקודים נעשית בסבב, וכך נאלצו כל המשפחות ללמוד את הריקודים. עכשיו, כשהם רואים את העניין שמביעים בהם התיירים, הם מתחילים להראות עניין בתרבות שלהם עצמם. הם הפסיקו להתבייש והתחילו להעריך את המורשת שלהם. ההכנסות מן התיירות עוברות לכל הקהילה, ויחד הם מחליטים במה להשקיע כדי לשפר את תנאי חייהם".

 

מאד התפתיתי להמשיך, אך עדיף להמתין בסבלנות לחלק הבא.

 

לבלוג של ShiRan faY D

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר