גברת או אדון? מבלבל מעט

אמונתם של בני האיבאן אנימיסטית - אמונה שרוחות מגולמות באלמנטים של הטבע, כמו השמש, ההרים והעצים - ומורשתם כוללת ישויות מיסטיות וגיבורים אגדיים. האיבאן מאמינים שכדי להשיג מהלך חיים הרמוני, יש להגיע לאיזון הנכון שבין פיוס הרוחות הרעות ובין ריצוי האלים הטובים. הם מקיימים פולחן אבות ומאמינים שנשמות אבותיהם חוזרות בצורת אורז כדי להזינם. לפיכך, חייהם מתרכזים סביב גידול האורז. פולחן האבות קשור להבטחת היבול, שכן לאורז יש נשמה וצריך לכבדה.

אמונת האיבאן כוללת מספר רב של אלים טובים, שעוזרים בכל דרך אפשרית. החלומות נחשבים לקולם של האלים, ובבוקר, במסדרון, דנים תושבי הבית בחלומותיהם מתייעצים כיצד לפרשם וכיצד להיות מונחים על ידם. במהלך הביקור נתבקשתי לא לצלם תינוקות ישנים ששיניהם טרם צימחו. נשמתו של תינוק נחשבת חלשה במיוחד והצילום בעת שנתו עשוי לגרום להפרדת נשמתו מגופו. בני האיבאן מאמינים כי הנשמה יכולה להיפרד מן הגוף, וכי במסעותיה מחוץ לגוף נעשה האדם חולה.

תפקידו של השמאן המרפא הוא להחזיר את הנשמה ממסעה. קיימים סוגים שונים של שמאנים בקרב האיבאן, ומעמדו של השמאן הבכיר ביותר מסקרן במיוחד: ככל שעולה השמאן בדרגה, בהכשרתו וביכולתו, הוא מאמץ התנהגות ותפקידים של נשים. הוא מתלבש כאשה ואף נושא לו גבר לבן זוג. בתהליך הריפוי צריך השמאן לקשר בין עולם החיים לעולם המתים. האיבאן מאמינים שנשמת אשה מסוגלת לנסוע אל ארץ המתים, בעוד שנשמת גבר נאלצת לעצור בגשר הפחד, שמוביל לעולם המתים. לכן, כדי להיות מרפא מעולה דרושה לשמאן נשמה של אשה.

הנוהג הטרנסווסטי (לבישת בגדי המין השני), או ההרמפרודיטי (שילוב ביולוגי של מין הזכר והנקבה, המשמש בהשאלה לתיאור שמאנים שמאמצים תפקידי נשים וגברים כאחד כדי להיות יותר מאדם רגיל), מעורר שאלות רבות הנוגעות לתפקידם של שמאנים בחברות רבות. מעמדו של השמאן נבדל תמיד מן החברה, ויש הרואים באימוץ תפקידי נשים את קיבוע מקומו החברתי כמי שאינו שייך. אם הוא מצוי במקום שאינו גבר אמיתי ואינו אשה אמיתית, הוא יכול להתמקם במתחם הרוחות.

החלוקה הברורה בין תפקידי נשים וגברים בקרב האיבאן הביאה את החוקר האוסטרלי דרק פרימן (Freeman) להצביע על העובדה שהגברים של האיבאן מביעים תחושות של חוסר ביטחון. ביטוי לכך הוא מצא בתכונתם להתרברב לגבי גודל איבר מינם. את תגובתם האלימה במקרי ניאוף הסביר חוקר בשם הפל (Heppel) בתחושות חוסר היעילות והכשרון שחשים הגברים. השמאן, שרוצה להיות "יותר" מגבר, מאמץ התנהגות ותפקידים של אשה כדי להיות שלם, כדי להיות יותר מאדם רגיל.

לפי סברה אחרת, שמאנים הם תמיד חריגים חברתיים - חולי נפש, מוגבלים גופנית, הומוסקסואלים או טרנסווסטיטים - שמקבלים מקום בחברה על ידי הפיכתם לבעלי תפקיד. כך מתאפשר להם להיות חלק מן החברה ואף לשמש אותה. הסבר זה הוא חלקי בלבד, ומתעלם מן העובדה שהשמאנים מאמצים את התפקיד הטרנסווסטי או ההרמפרודיטי כחלק מהתפתחות מקצועית מאוחרת בחייהם, לעיתים קרובות לאחר שהקימו משפחה (אגב, בחברות מסוימות נשים שמאניות מאמצות תפקידי גברים).

במהלך פעולת הריפוי קורא השמאן לאלות לבוא לעזרת החולה. יש התולים את הצורך שלו להפוך את מינו בקשר שהוא צריך לקיים עם אלות. הסבר נוסף לתופעה נשען על היסטוריה ומיתולוגיה מטריארכלית - של שלטון או מנהיגות נשית. הלמידה המעמיקה של השמאן מביאה אותו אל מיתוסים קדומים שקשורים במנהיגות נשים, שהיתה בפועל בקרב האיבאן בעבר, או בשלטון נשים בסיפורי המיתוס. על מנת ליצור קשר עמוק עם מקורות אלה, נדרש השמאן להחליף את מינו.

הסבר אחר לתופעה קושר את שינוי המין לרצונם של גברים אלה לחמוק מן ההגדרות החברתיות של גבריות, שדרשו מהם בעבר להרוג ולהביא ראשים כרותים. דרק פרימן תיאר את החגיגות שנערכו לאחר ציד הראשים: בטקס נהגו הנשים להתלבש כגברים ולחגור איברי מין זכריים, מובלטים בצורה מגוחכת, כשהן שרות שירים שלועגים לגברים ולאיבריהם. הגברים, מיותר לציין, לא היו משועשעים כלל. הבדיחות על נושא רגיש ורציני כל כך לא הצחיקו אותם.  תגובת הנשים בחגיגות שהתקיימו לאחר ציד הראשים מובילה לשאלה מרכזית: מי באמת היה זקוק להוכחת הגבריות הזו? הנשים, כדי לחוש מוגנות, או הגברים, כדי להוכיח את נחיצותם החברתית כלוחמים ומגינים?.

שיטת חיזור משונה, אך יעילה

הנסיעה אל נהר הלמנאק התארכה וכאשר הגענו אל הסירה שהמתינה לנו, ידעתי שאנו באיחור. רצינו להגיע אל הבית הארוך לפני השקיעה, אולם במהלך השיט שמתי לב שהשייט הפסיק את פעולת המנוע ואחר כך החל להאט את תנועת הסירה. "השייט קיבל מסר", הסביר לי סלווין, ואני ידעתי שהוא לא קיבל אותו בטלפון סלולרי. "הוא שמע ציפור. הציפור הזו הודיעה לו שלא כדאי להגיע לפני החשכה. נשוט עכשיו לאט יותר". כמה נפלא לנו.

אין מקום בעולם שבו אדם וציפור מחוברים כמו בבורניאו. ציפורים ארוגות במחשבה ובאמונה והן קובעות התנהגות. האיבאן מאזינים לקריאות הציפורים ומחליטים לפיהן אם השעה מתאימה לחזור הביתה, לצאת לציד או לרדת לנהר. סלווין הסביר שבהאזנה למסרים יש גם מידה של גמישות: אם נחיתת ציפור מסוימת על גג בית מורה על הפסקת הבנייה, יעסיקו האיבאן את ילדיהם בגירוש הציפורים. וגם האפשרות של "לא שמעתי" קיימת.

בשל יכולת הנסיקה שלה לשמים, מסמלת הציפור בתרבויות רבות את הקשר בין עולמות תחתונים לעליונים ואף נתפסת כשליחת האלים. לציפור חלק גדול במיתולוגיה של האיבאן ובגיבוש רעיונות ששרדו מן העבר. אין לאיבאן מסורת כתובה, והם מספרים כי בזמן השיטפון הגדול, שמו הבריטים את כתביהם תחת הכובע, הסינים הניחו את כתביהם על הכתפיים והאיבאן - על המותניים. כשהגיעו לאדמה ופרשו את הכתבים על הקרקע לייבוש, באו ציפורים ולקחו אותם לשמים. כל הידע שנאסף על ידי אבות האיבאן נלקח על ידי הציפורים והם נותרו בלי אלפבית. מאז מאזינים האיבאן למסרים ששולחות אליהם הציפורים, אשר נשלטות על ידי סינגלנג בורונג (Singalang Burong) - האל הציפור. את ההיסטוריה הם משלימים בשירים על ציפורים ועל פרחים.

תינוק הושכב בערסל, וסבתו שרה לו שיר ערש. סלווין תרגם:

"ציפור הלילה קורא, כבד בדמעות ובכי,

הוא בוכה בחיפוש אחר קן שבו יוכל לישון.

ציפור הלילה, הינשוף, מחפש אחר בת זוגו.

זו הלבנה שנטשה אותו על האדמה.

בלילות חשוכים חסרי ירח,

אפשר לשמוע אותו קורא לה וקורא...".

בשירים אחרים מתוארות נערות האיבאן, כשהן חוזרות מן הרחצה. הן צועדות בנחישות ובתבונה, כמו ציפור השׂלו הצבוע (Painted Quail). בשירים הנערות תמיד מושכות, חכמות ומוכשרות. לעיתים הן קשוחות ואפילו לוחמניות, כמו פסיון גב האש. הגברים, לעומת זאת, מתוארים בשירים כחתיכים ומפונקים. בדומה לציפור מקור הקרן, הם חמי מזג ומעט טיפשים. מחד הם מעוררים תשומת לב ומסתירים את רגשותיהם, ומאידך הם רכרוכיים.

למעשה החיזור של האיבאן אופי ייחודי. הנער מבקר את הנערה תחת הכילה שלה, לאחר שפיתה אותה באמצעות נגינה מתוקה. אם היא החזירה לו בנגינה באותו כלי, הוא יכול לשבת בצידה ולדבר איתה במרחק שמיעה מהוריה, שנמצאים בחדר המשפחה. הם משוחחים במלים מרומזות. למשל, "אני ציפור מקור הקרן שבא לבקר את הפסיון". אם הנערה מסכימה, יחזור הנער לשיחה נוספת. מפגש שלישי יוביל לאירוסין, והנישואין נערכים לאחר היכרות קצרה בלבד. הגירושין אפשריים, אבל בגידות נתפסות כפשע חמור. גירושין בעקבות ניאוף יותירו את הבוגד ללא רכוש וללא זכויות.

אם בזמן המפגשים תחת הכילה מוצאת הנערה שהמחזר משעמם, מסורבל או חסר עידון, היא תגרש אותו. בשיר משעשע שואלת אם את בנה למקור החבורות שעל גופו. הוא אומר שנפל מגזע עץ. למעשה, הוא סולק על ידי נערה אימפולסיבית שדחפה אותו מהבית הארוך לאדמה. "אל תדאגי אמא", הוא אומר בשיר, "לא קרה לי כלום. רק נקעתי את יד שמאל והלסת שלי יצאה מן המקום". אם אתם שואלים אותי זה בהחלט עובד. אני בעד להפנים את שיטת החיזור הזו וליישם אותה גם במקורות של ימינו. לפחות מעט מזה, אל תהיו קטנוניים.

מציפורי השמיים לחיים על פני האדמה

שתי ציפורים דומיננטיות במחשבת האיבאן, והן שימשו שחקנים מרכזיים בתחביב הגברי ביותר של שבטי בורניאו, ציד הגולגלות: Brahaminy Kite  - עוף דורס המצוי בכל רחבי מלזיה, ובו מגולמת דמותו של סינגלנג בורונג, אל המלחמה; וקניאלנג (Kenyalang) - מקור קרן הקרנף (קלאו דו קרני), ציפור שאינה מסווה את עצמה, מושכת תשומת לב רבה ונחשבת לציפור שיכולה לעזור לאדם לחלום ולסייע לאיבאן בזמן מלחמה.

לפי אגדה של האיבאן, נער צעיר ויפה תואר בשם קֶטוֹפוֹנג ירה פעם ברובה נשיפת החיצים שלו בציפור משונה בעלת עין אדומה. כאשר התכופף להרים את שללו, הפכה גוויית הציפור לגלימה עשויה נוצות. הוא הכניס את הגלימה לאשפת החיצים שלו והתחיל ללכת לביתו. לפתע שמע קול עדין של אשה שואל: "האם ראית את שמלתי?". קטופונג הסתובב וראה נערה צעירה ויפה עומדת עירומה. מבוהל, הוא גמגם: "כן, היא כאן, באשפת החיצים שלי". בעודו עונה, נזכר באמו שעודדה אותו ללא הרף להינשא, ולכן המשיך ואמר: "אבל לא אתן לך את השמלה עד שתבטיחי להינשא לי". הנערה, אינצ`ין טֶמָגָה שמה, הסכימה. הם נישאו, נולד להם בן והם חיו באושר, אבל לעיתים קרובות הבחין קטופונג כי אשתו מתבוננת בשמים.

באחד הימים ראה קטופונג כי אשתו אורגת שני מעילים בוהקים עם דוגמה יוצאת דופן, שדומה לנוצות ציפור. "למי את מכינה את המעילים?", שאל. "למענך ולמען בננו", ענתה. "כאשר הם יהיו מוכנים, תוכלו ללבוש אותם ולעוף לשמים". אינצ`ין טמגה המשיכה והסבירה שהיא בתו של סינגלנג בורונג רב העוצמה, שפירוש שמו הוא נשר האריה, וביתו הארוך מצוי בשמים.

בשעה שהיו המעילים מוכנים, צימחה אינצ`ין נוצות וזרועותיה הפכו לכנפיים. היא צעדה מעבר למרפסת והתעופפה למרחקים. בלא הדרת כבוד צעק קטופונג אחריה שתחזור ותכין לו ארוחת ערב. אינצ`ין קראה לעברו שאם ירצה לבקר אותה, עליו ללבוש את המעיל שהכינה עבורו.

קטופונג שכח כעבור זמן מה את אשתו המוזרה, ונישא בשנית לאשה שרגליה על הקרקע. אבל הבן לא יכול היה לשכוח את אמו והציק לאביו שייקח אותו לבקר אותה. בסוף הזכיר הבן לאביו את המעילים, השניים עטו אותם לגופם, הפליגו אל השמים והגיעו לבית ארוך. השערים נפתחו והם הוזמנו פנימה על ידי לוחם דגול, לבוש בגד מסורתי של האיבאן. היה זה סינגלנג בורונג עצמו. אינצ`ין טמגה התרגזה על קטופונג על שנישא בשנית. היא אמרה שהבן יכול להישאר, אבל על קטופונג לחזור למשפחתו החדשה.

הסיפור מתרחש כעת בעולם השמימי: אחד מלוחמי המלך נהרג על ידי ענק. סינגלנג בורונג לימד את נכדו את מנהג אריזת חפצי המת בקופסה. הוא הסביר לו שאסור לפתוח את הקופסה, כדי שרוח הלוחם לא תצא. עליהם ללמד כעת את הענק שיעור שלא יישכח לעולם. עליהם לכרות את ראשו.

לאחר מסע ארוך הגיעו אל בית הענק. הם המתינו לחשכה, אז מיהר סינגלנג בורונג להיכנס לבית תוך שהוא נותן קולו בצעקה איומה, ובחתך אחד כרת את ראשו של הענק.

השניים שבו הביתה, ומשתה גדול של שלושה ימים נערך לכבודם. במהלך החגיגה הצביע סינגלנג בורונג על דמותה של ציפור מוזרה על עמוד גבוה. המקור שלה היה מכוון אל בית הענק. "מה זה, סבא?", שאל הנכד. "זה מקור הקרן, אחת מציפורינו הקדושות ביותר", הסביר האל החכם. "היא עוזרת לנו להביס את אויבינו, בכך שהיא כולאת את רוחותיהם".

לאחר זמן מה הגיעה שעתו של הנער לשוב אל האדמה. כשהגיע, לימד את חבריו בני האיבאן את כל שלמד בבית סבו. האיבאן קבעו את הציפור כאל המלחמה, ומאז הצליחו בציד ראשים במלחמותיהם.

האיבאן זוקפים את הצלחתם לזכות הנשק הקסום שלמדו מסינגלנג בורונג: רוח מקור הקרן מדריכה את הנשק הסמלי, שהאיבאן מגלפים בפרטי פרטים מעץ שנבחר בקפידה. השקת נשק זה דורשת טקסים שאורכים ארבעה ימים. הטקס מתחיל במלמול תפילה על אודות הרוע שיש לנקום. כל זה מצדיק את ההתקפה המתוכננת על שטח האויב ומשכנע את מקור הקרן, ראש המלחמה, בצדקת הפעולה.

במהלך הטקס מגישות נערות מנחות למקור הקרן. מומחי הטקסים מדקלמים מלות הסבר על המחויבות המסורתית של כל משפחה ונושאים את דמות העץ לכל הדירות הפרטיות של הבית הארוך. דברים אלה מרגיעים את הלוחמים לא פחות משהם פנייה אל האלים. לבסוף לובש ראש הבית פרווה של נמר, המקושטת בנוצות שחורות ולבנות של מקור הקרן. הוא חותך את הלשון של פסל העץ ומוציא אותה, ורוח מקור הקרן משולחת לדרכה להרוג את רוחות האויבים. בכך מובטח ניצחון כשההתקפה האמיתית תצא לדרך. אגדה זו העניקה הרשאה לביצוע כריתת הראשים, במעין צו אלוהי שנשלח מן השמים. ציד גולגולות כבר לא קיים, אבל חג מקור הקרן עדיין נחגג באירועים מיוחדים. האנרגיה שהושקעה בעבר בציד גולגולות מושקעת היום באכילה, שירה, שתייה, קרבות תרנגולים וחיזור.

סינים מתים וחרטה עמוקה לצד זה

הארייט מקדוגל חיתה בבורניאו באמצע המאה ה־19. יחד עם בעלה, ששירת כבישוף הראשון של סרוואק, הם בנו שם מיסיון. ב־1857, בזמן מרד של הסינים נגד השליט הבריטי ראג`ה ברוק, היא ברחה מביתה והגיעה אל בית ארוך של האיבאן. המראה שקיבל את פניה היה של ראשי סינים שנכרתו במהלך המרד. הארייט מקדוגל נבעתה מן המראה וכתבה: "אמנם הם הרגו את אויבי, והם אך מבצעים את מנהגיהם, אבל דורות של רגש מפרידים בינינו. מנהגם מעורר בנו חלחלה, ובהם הוא מעורר שמחה".

היו לוחמים ששתו את דמו של הקורבן כדי לזכות בכוחו של האויב. את הראשים עישנו מעט, כדי להוציא מהם את הרוח הרעה, ועם תום הלחימה ערכו טקס גדול, שבו היו מגייסים את נשמתו של המת להגנה על כפרם. גולגולות האדם שתלויות בפתח כל בית מפארות את כוחו של בעל הבית ומגינות על יושביו מפני פגיעת שדים ורוחות רעות. ציד הגולגולות היה לגיטימי רק במהלך מלחמות, כשהקורבן הוא גבר בוגר ועוין. המנהג שימש גם כאמצעי הפחדה והרתיע זרים מלהיכנס לאיזור. המחשבה של פרידה מן הראש קשה גם עבור האויב העז ביותר.

הצגת הגולגולות בפתח כל בית שוקק חיים לא נתקבלה על ידי בשלוות נפש. לא ידעתי אם היה זה השילוב של עולם המתים בתוך חיי היומיום או התזכורת ליכולתם של בני אדם לנהוג באחרים באכזריות. מנהג כריתת הראשים והצגתם לראווה מקצין עוד יותר את תחושת הזעזוע. דיון בזלזול בכבודו של המת הוא לעג למעשה החייתי. המנהג כמעט בלתי נתפס. התעללות בגופה והשחתתה נתפסות אצלנו כחולניות, חסרות שליטה ולא אנושיות.

האיבאן אינם מוכנים לדון בימי הציד של העבר. הם מתביישים במנהג זה. תחושות האשמה והחרטה שהם מביעים בקשר למנהגם מעידה על אימוץ דרך הראייה שלנו על מעשיהם. האם גם אנחנו מסוגלים לעשות את הדרך שתוביל אותנו לראות את המנהג דרך עיניהם? האם אנו יכולים לנסות להבין התנהגות שנתפסת בעינינו כקיצונית כל כך?.

ישבתי על מחצלת במסדרון של הבית הארוך והתבוננתי בסלים התלויים לכל אורכו. בכל סל כזה מוטלות גולגולות אדם. ניסיתי לצאת מתוך הנחה שכל בני האדם חושבים בצורה דומה, וחשבתי על כך שבכל התרבויות מסמל הראש את המנהיג של הגוף. גם אם בכמה תרבויות נחשב הלב למרכז המחשבה, הראש הוא עדיין המנווט, מתווה הכיוון. הראש מרכז בתוכו את כל החושים ואת מרכזי ההזנה של הגוף. דרך הראש אנו נושמים, אוכלים, שותים. דרך הראש אנחנו מתקשרים על ידי ראייה, שמיעה ודיבור. דרכו אנו מבטאים את מחשבותינו. הראש הוא גם החלק הפחות מובן, המסתורי יותר, והוא נחשב לחלק הרוחני. בתרבויות המזרח, הראש והפנים נחשבים לחלק הטהור של הגוף וערכו של אדם מתבטא בשמירת פניו. ראשו ופניו הם כבודו, הערך העצמי שלו וזהותו.

הגדרה חברתית של אויב נעשית בדרך כלל במונחים דמוניים, חייתיים, שמגדירים את האויב כ"לא אדם", לא בן אנוש. אם האויב אינו בן אדם, הרי שמותר לנהוג בו כחיה. האמונה בקרב האיבאן, כאילו שולטת באויב רוח רעה, הופכת את האויב למי שדמו מותר. כריתת הראש נתפסת, אם כן, לא כביטוי של השחתת גופת אדם, אלא כהורדת ראשה של חיית ציד או ביטול כוחה של רוח רעה.

כולנו גדלנו על סרטי המערב הפרוע, שבהם הפעולה האכזרית ביותר של האינדיאנים היא קרקוף קורבנות המלחמה. העמדת ראשי הקורבנות בראש עמודים כדי להפחיד את האויבים מציגה בצורה מוחשית את כוחם של המנצחים. אין דמורליזציה גדולה יותר מלראות אח וחבר לוחם מושפל ומוצג לראווה בראש עמוד במחנה האויב.

שבטי הג`יווארו (Jivaro) הם אינדיאנים החיים באיזור האמזונס של אקוודור ופרו. הם נמצאים בקצה השני של העולם, והם נהגו בדומה לאיבאן. גם הם צדו ראשים. הם לא יצאו למלחמות כדי לכבוש טריטוריה, אלא לשם כיבוש רוחני. הם יצאו כדי להשיג ראש. לאחר כריתת הראש, פשטו את עור הגולגולות, הכניסו לתוכו אבנים לוהטות ותפרו אותו עד לסגירתו. לאחר מכן בישלו את הראש בתערובת של עשבים עד שהתכווץ לגודל של אגרוף. את הראש המכווץ שמרו כגביע ניצחון או כמדליית כבוד. כיווץ הראש מדגים את השליטה על האויב וגם את השפלת הקורבן וכל בני שבטו. שבטי הג`יווארו מאמינים שבראש יש כוחות מאגיים. כיווץ הראש מסמל את השליטה על כוחותיה של נפש הקורבן ומעיד על תוספת לכוחו של הלוחם שהרג אותו. ההשוואה בין תרבויות משני קצוות בעולם שעסקו באיסוף ראשים מעידה על סמליות זהה ששתי התרבויות ייחסו לראשים.

ניסיתי לשוות לתופעה ערך זר, מוזר ורחוק. ניסיתי להביא דוגמאות אקסצנטריות ורחוקות ולהביע תדהמה על אספני ראשים, אבל ברור שאין לי אלא לחזור למקורות שלי ולהתעמת עם תרבותי שלי.

ויכרות דוד את ראש גוליית

ספר שמואל א`, פרק י"ז: "ויחזק דוד מן הפלשתי בקלע ובאבן ויך את הפלשתי וימיתהו וחרב אין ביד דוד: וירץ דוד ויעמד אל הפלשתי ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימתתהו ויכרת בה את ראשו ויראו הפלשתים כי מת גבורם וינסו... ויקח דוד את ראש הפלשתי ויבאהו ירושלם ואת כליו שם באהלו".

דוד, מלך ישראל הנערץ, כורת את ראשו של גוליית הענק (בדומה לאגדת האיבאן על הענק בשמים). הפלשתים, אשר רואים את ראשם, את מנהיגם, מת - בורחים. סמליות הראש באה שוב לידי ביטוי במקרה זה. אם ממשיכים וקוראים את הפרק הבא, מגיעים אל אחת התופעות התמוהות בתנ"ך. אחרי סיפור זה קשה לכנות כל חברה אכזרית, חולנית או מוזרה. שאול, שמקנא בהצלחתו של דוד, מקווה שדוד ימצא את מותו בקרב. לכן הוא שולח אותו להביא 100 עורלות פלשתים, כמוהר בעבור בתו מיכל. דוד החרוץ לא מסתפק ב־100, הוא מביא 200.

הייתי מסתכן וטוען שרק מוח חולני יכול לדרוש, לבצע או אפילו להמציא את המיתוס, אבל מתברר שכל עמי האיזור מלו את בניהם ורק הפלשתים לא נימולו. לכן, עורלות שימשו כעדות לכך שהמובסים היו אכן אויבי המלך שאול. ובכל זאת, האם אפשר להעלות בדמיון את התמונה של השק הזה, שבתוכו נושא דוד 200 עורלות פלשתים?.

סיפורו של דוד מלמד בעיקר על חשיבות הזהות והשיוך שבמנהג כריתת הראשים: כשמביאים ראש, זו הוכחה שהאדם מת. כריתת יד או רגל אינה מבטיחה זאת. הפנים מזהים את המת ואת קבוצת השיוך שלו. אם הראש הכרות הוא של סיני, והסינים הם אויביהם של האיבאן, מוכחת הכרעת האויב.

הסיפור של דוד וגוליית אינו המקרה היחיד של כריתת ראשים במקורותינו (ראו גם שמואל ב`, פרק כ`; שמואל א`, פרק ל"א; ספר יהודית). זכור גם סיפורה של שלומית, בתו החורגת של הורדוס אנטיפס, המבקשת בעבור אמה הרודיאס את ראשו של יוחנן המטביל, ואכן באמנות הנוצרית מופיע ראשו של יוחנן המטביל מוגש על מגש לשלומית.

הייתכן כי הגניאולוגים שקושרים את האיבאן עם הגירה מן המזרח התיכון צודקים? הייתכן שהאיבאן נשאו איתם למרחקים מנהג מזרח תיכוני קדום? או שמא המוח האנושי חושב בצורה דומה? בכל מקרה, גם אם ניסינו להרחיק עצמנו מתופעה שתרבותנו מגדירה כמעוררת חלחלה, עלינו להסיק שרב הדמיון על השוני, ושרק שאלה אחת עוד נותרה: האם אלפיים שנים הן שעושות את ההבדל?.

ישבתי על מרפסת הבית הארוך, האזנתי לקולות הג`ונגל והתבוננתי בסירות החולפות. ילדים עמדו על גדת הנהר בתלבושת אחידה, ממתינים להסעה שתיקח אותם לפנימייה. רחוק מהבית הם לומדים את ערכי עולם העתיד וחוכמתו. עולם שמשתמש במונח "ציד ראשים" בהקשר של חיפוש מוחות עבור חברות עתירות ידע. השימוש בכוחו הקסום של הראש חוצה תרבויות ועידנים. משמעותו השתנתה אך במעט.

קל לחוש מנותקים ביערות הרחוקים של בורניאו, בעיקר כשמגלים שההסעה של בית הספר אינה אלא טרמפ־סירה מזדמן שאוסף את התלמידים שעה, אולי שעתיים, אחרי שאלה התקבצו על שפת הנהר. לזמן אין עדיין ערך מוחלט בחברה זו שנחלצת מעברה.

הישיבה בלב הג`ונגל המבודד החזירה אותי אל מקורותיי, ולא חשתי נוחות רבה בשל כך. האיבאן נטשו את מנהגם האכזרי והיו רוצים להינתק ממנו. הם לא גאים במנהג ציד הראשים. המנהג העתיק שינה את תוכנו וקיבל צביון חדש. צעירים יוצאים מן הקהילה כדי לקיים את מנהג הבג`אלה, ציד העושר בעולם הגדול. היום הם לא מביאים איתם ראשים וגולגולות. הם מביאים הישגים - מוצרי צריכה, בעיקר מכשירי טלוויזיה. איך שלא נרצה להסתכל על כך, בסופו של דבר בני האיבאן אכן רוצים להשתייך בדרך כזו או אחרת לעולם המתקדם והטכנולוגי ואת ההיסטוריה להשאיר בגדר הנצחה.

אין ספק שזו הייתה חוויה מעשירה ביותר. אני ממליץ לכל אדם באשר הוא להגיע למלזיה ולחשף לתרבות המדהימה הזו, מה שחשוב לציין שיתרון רב לבעלי אזרחות זרה או דרכון זר. מאחר ולמי ששכח מלזיה היא תחת שלטון מוסלמי ואף קיצוני במהותו, יש את החשש ויש רגעים לא נעימים, אך אני תמיד אומר.. "מתים רק פעם אחת".

לבלוג של ShiRan faY D