פרק רביעי: ורנאסי, עיר על גדות הגנגס

 
ורנאסי (או בשמה העתיק בנארס), היא על פי האמונה ההינדית עירו של האל שיווה. עיר זו נחשבת לאחת העתיקות בעולם, וארכיאולוגים מעריכים כי היא יושבה לראשונה בסביבות 1400 לפסה"נ.

 
ההינדים מאמינים כי האנשים שנפטרים בוורנאסי משתחררים ממעגל הלידות-מחדש (ה"מוקשה"), וזוכים בהארה המיוחלת. זו הסיבה לכך שהעיר אפופת עשן נצחי, וכמעט בכל רגע נתון נשרפת גופתו של מאמין הינדי שהגיע לעיר במיוחד בכדי למות בה. נהר הגנגס, הנהר ההינדי הקדוש ביותר, מספק אף הוא תפאורה מסקרנת בעיר שאין בה רגע משעמם.    

בפרקים הקודמים:

♦ על החיים ועל המוות בנפאל

♦ טרק רע? יש חיה כזאת

♦ יומן מסע למזרח - הפרק הראשון

 
מקומיים שטים על הגנגס בסירת משוטים. הזריחה על הגנגס היא מרכז ההתרחשויות בוורנאסי: שלל אנשים, ריחות וצבעים עוטפים את הנהר, ומעניקים לו את קסמו המיוחד.  

 
הטבילה בגנגס בשעת הזריחה נחשבת למקודשת. בשעה זו מבצעים המאמינים את טקס ה"פוג'ה", במהלכו הם נושאים תפילת הודיה לשמש העולה.   

נשים הינדיות מדליקות נרות חמאה על מצע עלים מיובשים, בכדי להשיט אותם על פני המים. השטת הנרות, מעין העלאת מנחה לשמש, היא חלק מטקס הפוג'ה.  

 
נהר הגנגס מושך אליו דמויות צבעוניות במיוחד, דוגמת המאמינים הללו, היושבים על מדרגות אחד מן הגאהטים הרבים של ורנאסי. 

 
מקומי המתפרנס בזכות חברו החלקלק. קוברת המשקפיים נחשבת לאחד ממיני הנחשים המסוכנים בעולם, והצגתו לראווה מתאפשרת רק לאחר חליבת הארס הקטלני מן השיניים החדות.