סיפרו של ג'וזף הלר מילכוד-22 אשר ניכתב ב- 1961 והוסרט ב- 1970 הינו ביסודו רומן אנטי מלחמתי המנסה להעביר מסר זה באופן טרגי קומי כלשהו.  אך המושג מילכוד-22 יצא מעבר לכוונת הכותב המקורית והפך למושג אוניברסלי המתאר מצב בו אדם או קבוצת אנשים נימצאים במלכוד ללא אפשרות יציאה ממעגל זה באשר כל פעולה שהנם נידרשים לבצע משלימה וסותרת בו זמנית את האחרת ובכך ממלכדת יציאתם ממנה.

כך למשל, בספרו של הלר מתואר אחד יוסריאן האחוז אימה נוכח סיכוייו הוודאיים לההרג תוך ביצוע מטלותיו כחבר צוות מפציץ כבד אמריקני במלחמת העולם השניה, אשר על מנת ולהשתחרר מהשתתפות בגיחות ההפצצה על האויב הגרמני עליו להוכיח אי-שפיות, אך באם מגיש הוא בקשה לשיחרור ממטלות ההפצצה על רקע זה (דהיינו, אי שפיותו) הרי שבקשתו מוכיחה כי הינו שפוי באשר רק משוגע יצא להפצצה המסכנת בוודאות את חייו (אליבא ד'ג'וזף הלר) וכך אינו יכול להשתחרר מהיציאה למטלות ההפצצה.  הרי לנו מילכוד-22 כהילכתו.

מצבה של ישראל באשר למתרחש ברצועת עזה זהה עקרונית למצב שתואר נוסך "מילכוד-22.  אנו בנוסף גם אכלנו מרורים וגם גורשנו מן העיר (תרתי משמע).

לא רק שישראל פינתה את רצועת עזה עד הסנטימטר האחרון, אלא אף הוסיפה אזור מסויים בצפון הרצועה לשליטת החמאס אשר מעולם לא היה ככזה.  אליה וקוץ בה.  גרוש גוש קטיף ונסיגת ישראל מרצועת עזה יצרה את התנאים לדגירת מערכת טרור רב ראשית ברצועה.  מצב הטרור אשר הופנה הן כלפי פנים והן כלפי חוץ דהינו ישראל, חייב את ישראל להגיב בשם ההגנה על אזרחיה.

צורך זה נחסם בעיקרו על ידי תקנות בינלאומיות כמו גם התיפיפות ישראלית פנימית אשר גרסה כי חיי וזכויות התוקפן חשובים יותר מאשר אלו של אזרחיה המותקפים על ידי אלפי רקטות ופצמ"רים.

הפיתרון הישראלי נוסח על ידי מוחות יצירתיים (בשטח המלל ולא בשטח שלשמו להלכה הם קיימים) של קציני המטכ"ל הישראלי שכינו את העימות עם החמאס: "מלחמה בעצימות נמוכה" שפרושה המעשי היה ונכון גם להיום כי החמאס "רשאי" לירות רקטות קסאם ופצמ"רים אל שטח ישראל "באורח מידתי", ישראל מצידה תגיב באורח מידתי (חיסול ספורדי וחדירת עומק חסרת תחלית ותועלת) וכך תיווצר משוואת שיוויון כוחות בין החמאס וישראל.

הפיתרון "היצירתי" של חיסולים, חסימת המעברים, הסגר ימי וכדומה מטריד מאד את החמאס אך בבירור לא יכריעו.

 "מנהיגינו" מעולם לא היפנימו כי המנטליות הערבית שונה משלנו.  תנאי מחייה פיזיים הניתפסים כבילתי אפשריים בצידינו אינם ניתפסים ככאלו בצד הפלסתיני.  אלו יכולים להתקיים זמן רב, אפשר ושנים ארוכות על פיסת פיתה, שמן זית, חומוס ועוד מספר תמרים.  בנוסף, סבל האוכלוסיה האזרחית (במדה ובכלל קיים ככזה לטעמם) אינו מהווה שיקול עיקרי בידי מנהיגי החמאס אשר לגבי דידם "המטרה (גרוש היהודים מכל שיטחי ארץ ישראל) מקדשת את האמצעים" אפילו והאמצעים הם חיי בני עמם.

אלא שרצועת עזה אוחזת בעקב ישראל ואינה מרפה.  ישראל נחשבת כשולטת עדיין על רצועת עזה עקב פעולות המנע שנוקטת היא כנגד החמאס ובכך אחראית דה-יורה על הנעשה ברצועה מבחינת יכולת הקיום של תושביה כאילו ומעולם לא יצאה משם.  החוק הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בעיקבותיו רואה עדיין בישראל את הריבון ברצועה ומכאן הכיצד יכול הריבון לאבד ולהשמיד נתיניו?  הנה לנו שוב מילכוד-22 בהילכתו...ישראל חייבת להגיב אך ישראל אינה יכולה להגיב כהלכה (והנחה זו שגויה מעיקרה) עקב מצבה המשפטי המפותל ברצועת עזה אשר אליו דירדרה עצמה באדיבותם, אמור אווילותם כי רבה של אריאל ש', אהוד א' ומחליפתו ציפורה ל'.

נעלם מעיני הגאונים במערכות הממשל והצבא כי צורת תגובה זו משחקת בבירור לידי החמאס באשר מצטייר הוא כשווה כוחות לצה"ל ומכאן שיוצר הוא משוואת כוחות פסיכולוגית והלכה ולמעשה מאזן אימה בינו לבין ישראל המקבל גושפנקא רשמית מצד הקהילה הבילאומית.

ככל שהתארכה ה"מלחמה בעצימות הנמוכה" בינינו לחמאס, זו "המידתית", ניתקבעה הן במוחותינו והן בידי הקהיליה הבינלאומית העובדה כי ישראל הינה נמר של נייר וכשלונה במלחמת לבנון השניה אינו יש מאין חד פעמי אלא עוד חוליה בשלשלת הכישלונות של הצבא "החזק ביותר במזה"ת" (לשעבר).  הוסיפו על כך שמועות עקשניות כי ראשי צבאינו הם המיעצים לפוליטיקאים כי "לא כדאי" לצאת למלחמה כנגד החמאס מסיבות שונות ומשונות (במקומותינו, הצבא הוא שמנתב הפוליטיקה והפוליטיקאים מסתתרים מתחת לחצאית הצבא לנוחיותם) והרי לנו 'מועצת חלם' בהתגלמותה.

באם כה ברור היום כי במוקדם, יותר מאשר במאוחר, נאלץ להגיע לעימות כולל עם החמאס, ובאם ברור היה זאת גם לפני כשנה ומחצה, כמו גם לפני פרוץ "ההפוגה" (התהדיה) בת מחצית השנה בין ישראל לחמאס, ובאם היה ברור כשמש כי ההפוגה כמו גם טקטיקת "העצימות הנמוכה" משחקת בבירור לידי החמאס, ובאם ברי כי כל יום שעובר ללא תגובה הולמת ישראלית פרושו תהיה עלות עתידית אקספוננציאלית מחרידה בחיי חיילינו שלא לצורך, מדוע זה לא היקדמנו תרופה למכה וקבענו חמאס מוכה עד מושמד מבעוד זמן?

הרי לפני שנה ומחצה החמאס עדיין לא היה מצויד כפי שהינו כיום, לא היה מאומן כהיום, לא הפך את רצועת עזה לכוורת מפגעים תת קרקעית עם מאות קילומטרים של מנהרות נוסח וויטנאם.  מהו זה אשר מנע מעימנו להגן על אזרחינו אז, מי היפריע בעדינו, מי מנע זאת מאיתנו?  איזה תיקווה ניסתרת ואווילית הידריכה "מנהיגינו" להסיק כי ככל שנמתין ישתפר המצב?  מי היה ההזוי הזה הן בין המנהיגים והן בצבא שהביא על ראשינו צרה למצער ברת פיתרון במחיר יחסית סביר מהשנה שחלפה לכזו אשר הפכה לצרה קיומית ד'היום ואשר אפשר ותהפוך לעקובה מדם בנינו בעתיד הקרוב.  ובכן השאלה היא רטורית גרדא.  גרוש גוש קטיף האווילי בידי אריאל ש, מלחמת לבנון השניה הכישלונית ואדריכליה אהוד א', אהוד ב' וציפורה ל', אשר שיתקה את כושר ההחלטה של הטריאומוויראט הנילעג, אלו הם אשר היכשירו את הקרקע לאסון הבא, אשר ינחת על ראשינו בקרוב.  אנו דורשים ממנהיגינו כי בחוכמתם יראו את הנולד, לכן אנו בוחרים בהם לכיסא.  לא מנהיגים, לא חוכמה ולא נעלים.

הנאמר לעיל אינה חוכמה שלאחר מעשה.  הדברים שהובאו לעיל נאמרו בפירוט רב עוד מבעוד מועד במחצית שנת 2007 על ידי כותב שורות אלו בנוסף לרבים וטובים אחרים.  במאמרים רבים מפרי עטי מאז, כולל הבהרות בדבר הסכנה ש"ברגיעה"-מתגמלת-החמאס ודרישה לא להיכנס למלכודת החמאס והקוורטט ולא להסכים לרגיעה כי בנפשנו הוא.   והלא אי אז הופצו ההתרעות כי בדיוק, אבל בדיוק כך יראו פני הדברים העתידיים, זהו ההוה של היום.

כאז כן היום, על ישראל להגיעה להחלטה אסטרטגית בהקשר למצב אשר התהווה ברצועת עזה מזה שנה ומחצית השנה האחרונות.  ישראל באורח כפייתי מתעלמת מההכרח להגיע להחלטה ובמו ידיה מנזקת בכך את עצמה.  על ישראל להחליט באם תוקפת היא את "הרצועה", יוצרת סדר חדש שם ושוהה במקום לפרק זמן קצוב ומוגבל וכל המקדים הרי זה משובח, תוך שהיא מקדימה כל זאת במערכת הסברה חובקת עולם (כן, וודאי, עם ציפורה ל' בראש...).   מאידך, באם קיימים שיקולים סבירים אחרים אשר אינם מחייבים את תקיפת הרצועה, הרי שכתחליף על ישראל לפתוח מיד את המעברים, להזרים אספקה ולפתוח במשא ומתן עם החמאס (אשר אין פרושו וויתורים מצידנו). 

הישיבה הישראלית על הגדר היא אם כל חטאת.  "מנהיגינו"  בפירוש וללא כחל ושרק מנזקים חמורות את מדינת ישראל ברפיסותם, חוסר כושר החלטתם, אימפוטנטיותם, הקרבת קיום ישראל בשם שיקולי בחירות ומפלגתיים צרים, כניעותם לתכתיבי האיחוד האירופי ומחלקת המדינה האמריקאית.  הם לא ישלמו את מחיר מחדליהם, אנו, כל עם ישראל על כלל הפרטים בו נשלם גם נשלם.

האם עולם כמנהגו נוהג?  "מנהיגינו", אשר לעולם, אבל לעולם יוצאים נקיים בנפתולי לשון מתנשאים לאמור, מאן דהו עלום אחר אחראי למחדליהם, אלו הם אהוד ב' וציפורה ל' אשר ניזקו את האינטרסים שלנו כולנו, את ביטחונינו ואפשרות קיומנו וכעת ברוב חוצפתם מבקשים הם את קולנו ואמוננו על מנת שנאפשר להם לתקוע מקלות נוספים בגלגלי מרכבת ישראל, כנגד כל הגיון ושיקול דעת  מושכל.  מה הם לכן אנו כבר יודעים, אך מה זה אומר עלינו? כלאמר אלו מאיתנו אשר יביאו צרה זו שוב על ראשינו.

המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/

אהרון רול

טורונטו

905-886-8998

amroll@rogers.com