ביום חמישי ישבנו בארוחת צהריים ואחרי הרבה מאוד זמן שזה לא קרה (לי, לפחות) דנו ב"מצב".

נכון, קל לנו לדון ב"מצב" ברמת החייל האסקפיסטית, שם הדאגה היחידה היא האם מספר המפוטרים יביא לסגירת אחת מהמסעדות באיזור או לא, ובכל-זאת.

לשולחן נאספו כמה אנשים, חלוקה דמוגרפית מעניינת, הנטייה המרכזית שמאלה, ובכל זאת הייתה הסכמה בשולחן - צריך לעשות משהו בעזה, ומיד. "אם יעשו סקר היום", טענתי, "אני חושב ש-90% מהישראלים חושבים שצריך לתקוף בעזה, ומיד".

ההתלבטות, גם בשולחן, הייתה לגבי דברים חשובים, אבל בשוליים. האם אנחנו הבאנו את החמאס על עצמנו, האם היה צריך לתקוף לפני כמה שנים או לחכות לעכשיו, האם צריך להכניס כוחות קרקעיים או לא, האם צריך להישאר שם או לא, האם זו תוצאת "ההתנתקות" או לא. אף אחד לא חשב שיש בעיה, מוסרית או ערכית, בתקיפה של חיל אוויר את עזה. להיפך.

אני מניח שהרבה שולחנות ברחבי הארץ נערכו דיונים כאלה בשבוע האחרון, בחודש האחרון, בשנה האחרונה. ברביעי נערך דיון כזה גם בשולחן הממשלה. מוקדם עוד להעריך את תוצאות המתקפה שהחלה אתמול, את אורכה, את נפגעיה, את הישגיה, אבל הצבא יוצא למבצע "עופרת יצוקה" עם לגיטימציה רחבה, מקצה לקצה, כזו שלא הייתה כאן זמן רב (אפילו לא במלחמת לבנון השנייה). אני רק מקווה שהוא יידע לרכב על גלי הלגיטימציה האלה, ולהביא שקט (לא שלום, חס וחלילה) ליישובי הדרום.

נ.ב. "עופרת יצוקה"?   נו, באמת. הרי אף אחד כבר לא מאמין לאגדה על המחשב שמגריל את שם המבצע/המלחמה הבאה. וזה כל-כך מזמין ירידות לכבוד החנוכה, שזה פשוט פאתט. אני, אישית, הייתי הולך על "סע לאט", שגם היה אומר משהו (לצבא, לפוליטיקאים, לתקשורת) וגם היה הופך להמנון:

"ואני חושב... עוד מעט זה עזה,
ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל.

סע לאט, סע לאט,
תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים.
לא יתחילו בלעדינו..."

לבלוג של שגיא נאור