לאשתי משפחה בארגנטינה ולפני כמעט שני עשורים נסענו לבקרם. רוב הזמן היינו בבואנוס איירס, מלבד גיחה קצרה למפלים המפורסמים, אותה תיארתי ברשימתי "סיפורי איגואצו". את נושא שובנו לארץ לא הזכרתי. כיוון שאל על אינה מגיעה לדרום אמריקה - היא מתעתדת לפתוח קוו במהלך 2009 - טסנו בחברה זרה לאירופה ומשם המשכנו הביתה. רק כשהתמקמנו במטוס, נודע לנו, כי טיסה זאת נוחתת גם בסן פאולו שבברזיל. שקלנו לבדוק את האפשרות להפסיק את טיסתנו כאן ולהמשיך כעבור יום-יומיים, הרי לרעייתי בת דודה גם בעיר הזאת - עם סיומה של המלחמה, כעסו רבים מהניצולים היהודים בהולנד על השיתוף הפעולה בין הנאצים והתושבים בגירוש היהודים והיגרו לדרום אמריקה - וזאת הייתה יכולה להיות הזדמנות טובה לבקרה.

המרחק ביו שתי הערים הוא כשלוש שעות, אולם ככל שהתקרבנו ליעדנו, שמנו לב לתופעה מוזרה. נוסעות הסירו שרשראות מצוואריהן, צמידים מידיהן, הוציאו עגילים מאוזניהן, נוסעים טמנו את שעוניהם בתיקיהם. שאלנו לסיבה ונאמר לנו, כי בברזיל שודדים אכזריים התולשים את עגילי קורבנותיהם יחד עם תנוך אוזנם ובכלל, עדיף, כי אנשים ינהגו בצניעות ולא יציגו את עושרם לראווה. וויתרנו על כוונתנו. מברזיל ראינו רק את חנות שדה התעופה, בה קנינו מאפרה יפה החצובה מאבן טבעית ואחר המשכנו למחוזות בה החיים בטוחים קצת יותר.

בביקורינו הקודמים רכשנו חיבה לספרד ומקווים לבקר בה שוב, אבל מצאנו, כי קשה לתקשר עם המקומיים ללא ידיעת השפה. על כן החלטנו ללמוד ספרדית. לא ברמה שתאפשר לנו לקרוא את גבריאל גארסיה מרקֶס במקור, אבל כדי לשאול איפה רחוב מסוים, מה השעה, להזמין אוכל במסעדה, או לנהל שיחה עם מקומיים הנחמדים. יש לנו תקליטורים מצוינים ללימוד ספרדית, אבל הלימוד מתנהל בעצלתיים. אחר כשנתיים הגענו רק לשיעור מס' 21. מישהו מאתנו תמיד עסוק, יומן החדשות מתחיל, יוצאים לאנשהו, או סתם לא בא לנו. אפשר כמובן להירשם גם לקורס לספרדית בארץ, אבל לימוד כזה, הוא כמו בדיקת טמפרטורת המים באמצעות אצבעות הרגליים. כדי ללמוד שפה, נחוצה קפיצת ראש וטבילה מוחלטת (total immersion) בבריכת השפה, לא רק בית ספר, גם מגורים בארץ היעד, התערות זמנית בחיי היום-יום, בתרבות המקומית. נוסף לכך, האם צריך סיבה מיוחדת, כדי לטייל בחו"ל?

כידוע, שהות בארץ זרה הוא שעשוע יקר וכצרכנים נבונים חיפשנו תחילה את החלופה הזולה ביותר. ממספר מקורות נודע לנו על ארץ דרום אמריקאית (לא אנקוב כאן בשמה) מדהימה ביופייה ובנקודות עניין, המתמחה בלימוד השפה הספרדית. עיר קטנה בארץ זאת מהווה מכה (mecca) של לומדי הספרדית ויש בה כ-75 בתי ספר לשפה זאת. יתר על כן, מבטאם של תושבי ארץ זאת, להבדיל מארגנטינה, או קובה למשל, חפה כמעט ממבטא זר וקרובה יותר לקסטיליאנית המדוברת בספרד.

אתם כבר מכירים אותי, אני בדעה, כי רוב התשובות נמצאות באינטרנט. במכונת החיפוש רשמתי: spanish studies, home stay ומצאתי בקלות מספר בתי ספר מומלצים שיש להם גם מלאי של משפחות מארחות. כתבתי להם והתשובות (וגם המחירים) מצאו חן בעיננו. מה שלא מצא חן, היו האזהרות שהתלוו לאתרים השונים והושמעו מפי אנשים שביקרו במקום. מצאתי אפילו שני אנשים, להם משפחות בארץ הזאת והם מבקרים בה לעתים מזומנות.

כמה דוגמאות אקראיות: "במהלך הטיול כמעט ולא הכרתי מטיילים שלא עברו חוויה אלימה, אם זה שוד מזוין, ניסיונות אונס ואפילו רצח. אותי אישית חטפו ובאיומי אקדח, סכין ומשטה (סכין מקומית גדולה) שדדו ובסוף הצמידו לי אקדח לראש וכמעט ירו בי". "שודדים חמושים רק מחכים לכל הזדמנות שתייר יעבור שם, כדי לשדוד אותו." "יש בהחלט לחשוש מפעילות של שודדים סמוך להרי הגעש. לכן, על אף שהטיפוס פשוט, אין לעלות ללא ליווי מקומי". גם הליווי לא תמיד מעניק ביטחון. באתר אחד קראתי, כי השוטרים עשו יד אחת עם השודדים. הזהירו אותנו, כי נתלבש בצניעות, לא נסתובב עם מצלמה ביד, נבחר בקפידה את נהג המונית ,לא נצא בלילה ועוד. לא נעים לי להודות בכך, אבל לבסוף קיבלנו רגליים קרות והחלטנו לנסוע ליעד פחות הרפתקני.

בחרנו במלגה, בקוסטה דה סול שבספרד, עיר נמל בה מזג האוויר דומה לזה שבארצנו ובפרסומיה נטען, כי יש בה 320 ימי-שמש בשנה. אני אוהב לגלוש בשלג בהרים, אך לא כל-כך כייף לתייר בערים בחורף האירופי. היינו כבר באנדלוסיה ואנחנו מזילים רוק בציפייה למפגש מחודש עם  ה-paella, ה-tapas, ה- gazpacho ומטעמים אחרים. נשהה במלגה שלושה שבועות, יום-יום נלמד ארבע שעות, למעט בסופי שבוע וביקשנו לגור אצל משפחה עם ילדים, שרק יהיה יותר שמח ויהיו יותר הזדמנויות לשיחות בשפת המקום, אבל אמשיך להיות מקושר ואם יהיו לנו חוויות הראויות לאזכור, אדווח לכם כאן.

צחוק הגורל יהיה, אם דווקא ב'חוף מבטחים' זה ישדדו אותנו, כי כידוע, פשע מצוי בכל מקום, גם בארץ ותיירים תמימים נחשבים לטרף קל במיוחד, אך לפחות אני תקווה, לא יצמידו לנו משטה לגרון.