תותחים עדין רועמים, מאות אלפים חיים תחת איום טילים ,ולהם יש זמן לצאת להפגנות המונים. היום נכנסנו ליום השמיני של מבצע "עופרת יצוקה" ואחרי הפגנות מינוריות יחסית של ערביי ישראל בנצרת,אום אל פאחם ושאר ישובי המשולש ,כי  אחרי מהומות ,2000, בהן הורגלנו למחזות מפחידים ותרחיש אימה אפשר לכנות אותן מינוריות, כפי שקורה וצפוי במזרח התיכון.

היום בסכנין נערכה הפגנת ענק כנגד המלחמה ומדינת ישראל, במקביל נערכה הפגנת ארגוני השמאל בכיכר רבין בה הונפו דיגלי פלשתין ונקראו קריאות בגנות המדינה והעומדים בראשה. נכון לכאורה אפשר לומר שזו הגדולה בשלטון דמוקרטי, שגם במהלכה של מלחמה ניתן לצאת ולהפגין כנגדה ולהשמיע קול. ברצוני לשאול את כל מפגיני השמאל למינהם היכן הייתם במהלך 8 השנים האחרונות? מדוע לא נשמע קולכם לסיבלם של תושבי שדרות וישובי עוטף עזה? מה עשיתם לטובת אותם תושבים?

לערביי ישראל אני מפנה את אותן שאלות, על אף שהציפיות שלי מהם לא גבוהות במיוחד, וזה בלשון המעטה. הם תמיד רואים את הדברים בצורה חד צדדית, אף פעם לא מצאתי אצלם את הגדולה להיכנס לנעליהם של היהודים ולראות את הצד שלנו בכל בעייה וענין, ולא פעם תוך כדי עיוות המציאות וגם בשקריות. גם במלחמת לבנון השנייה הם כמובן בחרו לתקוף את המדינה בה הם חיים ולראות רק את סבלם של הלבנונים וסבלם ולרגע לא חשו אמפטיה והזדהות למשפחות החטופים שלמעשה היו העילא למלחמה.

ערביי ישראל כרגיל יורקים לבאר ממנה הם שותים. בשמונה השנים האחרונות חבל ארץ שלם חי תחת איום טילים, במהלך אותה תקופה אף הגדלנו לעשות ויצאנו מרצועת עזה תוך קרע עמוק,  ופצע מדמם בתוכנו שהיה כרוך בסיכון לגלישה למלחמת אחים. בשנים האחרונות נורו אלפי טילים לעבר ישובי דרום הארץ מאותו חבל ארץ שאותו עזבנו ע"פ רצונם ודרישתם של ערביי ישראל, באותן שנים הבלגנו באופן יוצא דופן ואף אווילי (לשיטתי) כפי שאף מדינה נורמלית  לא היתה עושה.

בשנתיים האחרונות החמאס ניצל את חולשת השלטון בישראל והמשיך לתקוף ואף חטפו את גלעד שליט, ואנחנו המשכנו בגילויי אוזלת יד לא מובנת תוך כדי גילוי חולשה ואובדן כושר ההרתעה. הגענו להסכמות בדמות תהדייה הודנה והשם יודע מה עוד. במהלך חודש דצמבר רגע לפני תפוגת הסכם הכניעה הזה שנקרא תהדייה והיה חשש להתלקחות מחודשת ברצועה, כאשר הלחץ הציבורי כלפי הממשלה הלך וגבר ובעיקר כאשר הבחירות באופק. ערביי ישראל המשיכו לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר. אני הייתי מצפה מהנהגת ערביי ישראל שיקומו ויעשו מעשה, ופעם אחת ינסו לשמש כגשר בין ישראל ויפעלו כדי למנוע את ההתלקחות האחרונה ואולי משהו לשחרורו של גלעד שליט.

כמובן שהם בחרו לא לעשות דבר, לא הפעם ולא בפעמים הקודמות ההיפך הוא הנכון כמו לנסוע לדמשק ושאר בירות ערב ולהתחבק עם אוייבי ישראל. מה שמעלה ומעצים את ענין הלויאליות שלהם, כן גיס חמישי או לוא ושאר שאלות שמעיבות על מרקם היחסים בין יהודים לערבים בארץ ומחוצה לה. ובעיקר מעלות את האפשרות האם בכלל ניתן לקיים דו קיום בתוככי קווי 67?. לארגוני השמאל נותר לי רק לומר שהגיע הזמן שתראו דאגה לסיבלם של אחיכם בבית, לא יותר לפחות כמו שאתם דואגים לערבים בשטחים. מכאן אני שולח את תפילותיי לשלומם של חיילי צה"ל שברגעים אלה נכנסו לפעולה קרקעית בעזה