באותה הזדמנות לדמיין את מלחמות הגלדיאטורים ברומא או אפילו באמפי של קיסריה או את נפוליאון יושב עם קציניו בראש גבעה מול קציני הטורקים או הפרוסים בצד השני ומביטים ב"נעריהם" נלחמים למוות, פנים מול פנים בעמק מתחתם.

טבעו וייצרו של האדם והמנהיג לנהל מלחמות נראה יותר גדול מאשר גדולתו לנהל מסע לשלום וזאת לכל אורך ההיסטוריה. מעין פספוס של הבורא בטבע המושלם. כי הרי רק האדם הורג למען הריגה ויוצר לעצמו מצבים מתאימים לכך כל אימת ונמאס לו מהשקט והשעמום העז .

מלחמות המבוססות על רעיון דתי ומשיחי הם הארוכות והעקובות יותר מדם, כן דם של אדם, של ילד אשר הוריו טרחו לגדלו ולחנכו, דם של ילד אשר רצה לחיות, לתת ולקבל, לטייל וללמוד, אך לא; המנהיגים בכל הדורות יעדו אותו לדבר אחר ולא מעט הורים שותפים למעשה, לא בגלל ומאסו בחיי ילדיהם, אלא בגלל יצר מעוות של האדם לשחק במשחקי מלחמה.

אם נקרא את המיתולוגיות הגדולות של העמים הגדולים, וזה כולל את התנ"ך, ניראה כי הן מבוססות על מלחמות ללא הפסק, ויהיה זה בתרבות המצרית, היוונית, ההודית, הסינית, היהודית, הנוצרית וכמובן המוסלמית. בכולן מדברים על בורא עולם כל יכול עם מוצר פגום ההורס את הבריאה במלחמות, בהרס הטבע וכל דבר טוב.

יש הטוענים כי אותו יצור אשר קוראים לו אדם הוא באמת טעות ייצור וכי העולם ינצל כאשר יעבור זמנו מהעולם, כמו הדינוזאורים, הם היו גדולים מידי על מנת להיכלל בין השותפים לחיים, להבדיל- הם לא פעלו לפי יצרים, סתם טעות אומרים, סידרה לא טובה...

יש עדיין שבטים, בודדים מאוד, אשר יד האמונות לא נגעה בהן ולכן אין הם עסוקים במלחמות והרס עצמי, ואוי להם כאשר יד האדם ה"נאור" משיגה אותם, מיד מחילים עליהם את המושגים הניקלים ומחברים אותם עד מהרה למכונת המלחמה.

הרהורים אלו על מלחמה, באים עקב הימצאותנו בתוכה, עופרת יצוקה של חנוכה הפכה לפלדה כבדה ובשר תותחים וכל אשר נותר לנו עתה,העם, כאשר הגדולים משקיפים ומנהלים אותה, זה להמתין בשקט ולראות את תוצאות המשחקים....

"ותהי המלחמה קשה עד מאד ביום ההוא".