1) ההחלטה להמשיך את המבצע בעזה הייתה הכרחית ובלתי נמנעת; ישראל יצאה למלחמה הזאת כדי לפגוע ביכולות הירי של החמאס, יכולות שהצליחו להגיע עד לבאר שבע. למרות שהמבצע הזה היה טוב עבור ישראל והתחיל מצוין (תקיפת מאות מטרות בעזה והריגת בכירים חמאסניקים) - את המטרות האמיתיות הוא עדיין לא השיג. האם החמאס פחות מסוכן כרגע? האם הסיכויים שלהם לייצר רקטות שיגיעו עד לאזורים רחוקים יחסית פחתו? האם אנשי באר שבע, למשל, עוד יכולים להגיד 'זה בסדר, אלינו הם לא יגיעו'?

הפסקת אש עכשיו לא מבטיחה כלום לטווח הארוך. בטווח הקצר השגרה תחזור, אולי אפילו לאורך זמן, אבל בטווח הארוך החמאס יכול לחזור לשגרת הקסאמים. הדיבורים והתקוות למו"מ ו"לדבר איתם" כשלו. הדרך האמיתית לייצר שקט ארוך טווח ואמיתי, שלא יכול להתערער בגלל שאיזה חמאסניק עצבני, היא בניצחון צבאי וכוחני, גם אם זה אומר שעוד חיילים יהרגו. עדיף עכשיו להפעיל מבצע ארוך ואפילו להגביר אותו כדי לגמור עם זה, ולא שעוד שנתיים שוב נצא עם ארגוני הטרור לעוד מלחמה. 8 שנים יש קסאמים בשדרות, ולא נראה שנמצא לזה פתרון  בצורה רגועה בלי מלחמות. ישראל צריכה לעצור את המומנטום של חמאס, שהצליח כבר להגיע עד לאזורים שהם לא שדרות ואשקלון.

אין מנוס מלהגביר את המבצע הקרקעי. מקבלי ההחלטות, ובראשם אולמרט וברק, יצטרכו לקבל החלטה: בשבוע-שבוע וחצי הקרובים ישראל תגביר את הלחץ ואת ההפצצות ע"מ להתקרב להשגת המטרות של הלחימה - ורק אז, בהתאם להתפתחויות, לקבל החלטה לגבי ההמשך. ישראל צריכה להגביר את הלחץ כדי לסיים את המבצע, אך עם זאת להתכונן ללחימה מוגברת וארוכת טווח שתבוא על חשבון המערכת הפוליטית, כלומר על חשבון הבחירות.

הבחירות חייבות להידחות למועד לא ידוע. הבחירות קרבות, וההשלכות שלהן עשויות לפגוע מאוד במבצע: הן עלולות לגרום לישראל לעצור את הלחימה כדי להשאיר זמן לבחירות ולגרום לברק ולבני, שניים מהאנשים הבולטים בצמרת, לקבל החלטות פוליטיות במקום מדיניות-לאומיות. ההתרכזות חייבת להיות במבצע נטו, ולכן גם דחייה בזמן מסוים לא תעזור מספיק, כי המפלגות ימשיכו בתעמולות הסמויות. דחייה למועד לא ידוע כאילו אומרות: כל עוד צה"ל לא השיג את המטרות שלו - אין בחירות.

2) אהוד ברק ממשיך בהססנות ובתבוסתנות שלו. האיש, שבשנה האחרונה יצא בהצהרות סותרות פעם אחרי פעם - פעם נגד לבני ופעם עם לבני - ממשיך להראות שקשה לסמוך עליו כשר הביטחון. הצביעות שלו העידה על חולשה, אבל מי שחשב שבכנסת הבאה הוא יהיה כמעט לבדו, יחד עם עוד 6-7 חבר'ה, עומד לטעות: ע"פ הסקרים השונים העבודה הגיעה עד ל-15-17 מנדטים, מה שאומר שכנראה שגם מרכיב הקואליציה הבא יצטרך לעבור דרך ברק כדי להרכיב ממשלה.

כבר ימים בודדים אחרי פתיחת המבצע ברק כבר דיבר על סיומו. ייתכן שזה היה תרגיל - אבל עובדה שהוא בסוף המשיך בלחימה ועכשיו שוב רוצה לעצור אותה. לברק היה חלק חשוב ברגיעה, אבל מפתיחת המבצע מתברר שאם מישהו מהשלישייה בראולבני הוא משהו המתקרב לשורש נ.ה.ג זהו האיש והמעטפות, שלמרות שבסוף ימיו כפוליטיקאי מציג גישה מתפשרת ושמאלנית למדי, מבין שאין ברירה, שהדרך היחידה למצוא פתרון מתאים לישראל ולהרגיע את המצב הוא דווקא ברעש ובמלחמה. גם הוא מבין שעדיף בלאגן ודם במשך כמה שבועות ואחר כך שקט יציב על פני שקט של זמן לא ברור, שקט שעלול להיפסק בעתיד הלא מאוד רחוק. אולמרט היחיד בין השלישייה שיוצא בהצהרות מסודרות ומראה איזושהי כריזמה ונחישות אמיתית. ברק מהסס ונאלץ להמשיך למרות שנראה שלא ממש בא לו, ולבני? אצל לבני אי אפשר להבין. לא ברור אם היא יודעת מה היא רוצה מעצמה. ברק לפחות הולך לראות מה קורה עם חיילי המילואים, מביע עמדה נחרצת, גם אולמרט. לבני? אני עוד לא הבנתי אם היא תומכת באולמרט או בברק. שוב מוכח שברגעים החשובים (ע"ע מלחמת לבנון השנייה) הצלע ה"מרעננת" בשלישייה נעלמת לה. זאת מנהיגה?

מוזר להגיד את זה, אבל אם אני צריך לבחור אחד שימשיך במערכת הפוליטית בכנסת הבא זה אולמרט. לא כראש ממשלה, אבל אולי כחבר כנסת. אבל זה לא המצב: בכנסת הבאה שלישיית בראולבני תוחלף בשלישיית ברבילבני.

3) כשרואים את נאומיו של נסראללה אי אפשר שלא להתמלא בעצבים ורצון עז להוציא לו את הפרשדונה מגופו. וזאת הסיבה למה הוא מנהיג מוצלח עבור החיזבאללה. המטרה שלו בנאומיו מצליחה פעם אחרי פעם: המלחמות הפסיכולוגיות שלו מרגיזות את האויב. הוא כריזמטי ואכזרי יותר מהנייה, ובטווח הקצר מסוכן יותר מאחמדיניג'אד. הוא לא שכח בשנתיים האחרונות לפאר את הניצחון, לדבריו, של החיזבאללה במלחמת לבנון השנייה וגם השבוע הוא הצליח לאיים בצורה חכמה. חייבים להודות: מדובר באדם בלתי נסבל - אבל דווקא זה הופך אותו לאינטליגנטי יותר.