לעתים אני תוהה ביני לבין עצמי, כיצד זה יצר ההרפתקנות לא אבד לי. תמיד אמרו לי, כי עם הגיל אשתנה, אתייצב, אתבגר, אבל לשמחתי, זה לא קרה לי. אני בוגר במידה מספקת, כדי לנהל את חיי ולהגיע באופן עצמאי לכל החלטה הקשורה אליי ולמשפחתי, אבל עדיין שומר על מידה מסוימת של ילדותיות ומתנהג לעתים "בצורה שאינה הולמת את גילי". אתמול למשל אחזתי בידה של נכדתי בת ה-10 ובאמצע הקניון ההומה אדם, התקדמנו בדילוגים לעבר היציאה וכלל לא היה אכפת לי, מה יאמרו הבריות. אני גם מוכן ומזומן בכל עת לשקול כל הצעה לגופה, מבלי לדחותה על הסף כלא מעשית, מסוכנת, הרפתקנית, לא מתקבלת על הדעת, או לא מקובלת חברתית. גילי כמובן מטיל עליי מגבלות. כך לא אוכל להתחיל קריירה חדשה כלהטוטן בקרקס, או להתנדב לשרת בצנחנים, אבל אם שלטונות צה"ל יציעו לי למשל לשמש כקשר - תפקיד אותו מילאתי בשירותי הצבאי ואינו תלוי בכושר גופני - ובכך לשחרר אדם צעיר לתפקיד קרבי, אשקול את ההצעה בכובד ראש.

אחד מתחביביי הוא נסיעות לחו"ל. לדאבוני, בדומה לרוב פשוטי העם כמוני, תקציבי אינו מאפשר לי לעסוק בתחביב זה באותה תדירות בה הייתי מתאבה, אבל אינני מתלונן. הספקתי הרבה ועוד ידי נטויה. אחת מתכונותיי, בה אני נבדל מהרבה אנשים שאני מכיר ולמזלי, משותפת לי ולבת זוגתי: אנו לא זקוקים לזמן רב, כדי לארוז ולהתכונן לנסיעה.

אני אוהב לחגוג את ערב ראש השנה האזרחי. המסגרת לא חייבת להיות מסיבה רעשנית, אני מסתפק בחברתם של כמה חברים, או אפילו זרים נחמדים,  עמם אוכל להעביר את הערב במצב רוח מרומם ובחצות לחבק את אשתי ולהרים כוסית ולאחל לכולם שנה טובה ומאושרת. לפני שנים אחדות, חזרנו ב-30 לדצמבר בלילה מביקור אצל חברים ובדרך שאלתי את רעייתי, איך נבלה למחרת בערב. כאשר נתברר לי, כי לא קיבלנו הזמנות למסיבה, לבילוי עם חברים, הצעתי, כי נסע למשפחתה בהולנד. את אחיה השגנו בטלפון רק בסביבות 22.30 ואחר שאישר, כי יהיה בבית ונוכל להתאכסן אצלו, צלצלנו לילדים והודענו להם, כי אנו טסים למחרת בבוקר.

עם שחר נסענו לשדה, רכשנו כרטיסי טיסה, עלינו למטוס, וכעבור כחמש וחצי שעות היינו כבר בחו"ל. את הערב בילינו ברחובות אמסטרדם - התושבים משקיעים הון עתק ברכישה וייצור זיקוקין-די-נור ובחצות העיר כולה מתמלאת הבזקי אור והדי פיצוצים עזים, שהמתרחש בהתקפת צה"ל ברצועת עזה נשמע לעומתם כמסיבה בבית אבות - וב-2 לינואר חזרנו הביתה שמחים ושבעי רצון. התראינו עם בני-המשפחה וגם חגגנו את חילוף השנה. גם וגם.

באחד הימים סיפרה לי עמיתה לעבודה, כי בתה הכירה לפני שנים אחדות סלובקי בן גילה שמלצר באילת. שני הצעירים התאהבו ואחר זמן, הרף אזהרותיהם  של הורי הנערה, נסעו לסלובקיה והתחתנו בנישואין אזרחיים. הצעיר לא התגייר, הצעירה לא התנצרה, הם אהבו זה את זה וחשבו שזה מספיק. זה באמת הספיק, לשנים אחדות לפחות. הם שכרו דירה באילת, שניהם עבדו והאהבה פרחה. אחר, נאלץ הצעיר לחזור למולדתו ורעייתו התלוותה אליו. הצעירה הישראלית ניסתה להשתלב בחיי החברה המקומית בעיר הקטנה בה בעלה נולד וגדל, להתיידד עם חבריו, היא אפילו החלה ללמוד את השפה, אבל פער התרבות, שמרנותם של חמיה, המנהגים השונים, ערערו את הנישואין ולבסוף החליטה להתגרש ולחזור לארץ.

תאריך משפט הגירושין נקבע בעוד יומיים והצעירה הייתה צריכה להתייצב אישית בבית המשפט בשעה 12 בצהרים. כיוצא סלובקיה, אמה התייעצה עימי כיצד ניתן להגיע לאותה עיירה הנמצאת בגבול הונגריה-סלובקיה. אביה חשב לנסוע עמה, אבל תוך כדי דיון בדרכי נסיעה, הבזיק לפתע בלבה הרעיון: "מה היה אילו אתה היית מתלווה אליה. אתה הרי מכיר את התנאים, השפה. אנחנו כמובן נכסה את הוצאותיך."

קיבלתי את ההצעה. יצאנו עם טיסת אל על לבודפשט, הנוחתת קצת אחר שעה 9 בבוקר, בשדה לקחנו מונית והספקנו עדיין לתפוס רכבת שהגיעה לעיר הגבול ההונגרית תוך שעה וחצי. השעה הייתה עדיין מוקדמת מדי ובת חסותי לא רצתה להסתובב בעיר הסלובקית, בה חבריה של בעלה יכלו לזהותה ועל כן נכנסנו לבית קפה, כדי להתרענן. בעל בית הקפה נתן לנו מספר טלפון של בעל מונית סלובקי, צלצלנו וביקשנו שיבוא לאסוף אותנו במועד שיבטיח, כי דקות אחדות לפני תחילת הדיון נהיה בבית המשפט. כאן אני חייב לציין, כי האזור מיושב משני צידי גבול תושבים דוברי הונגרית.

נהג המונית הגיע בזמן ודיבר כמובן אף הוא הונגרית. כסף לא החלפנו, מכיוון שהאיש קיבל כסף הונגרי. חצינו את נהר הגבול ותוך עשר דקות היינו בבית המשפט. הבעל לא הופיע לדיון, "לא היה יכול להשתחרר מעבודתו", אבל באמצעות עורך דין מסר הצהרה, שאינו מתנגד לגירושין. כך היינו באולם בית המשפט רק ארבעתנו. השופט, פקידתו, בתה של עמיתתי לעבודה ואני. הצעירה שביקשה להתגרש ידעה רק מספר מילים בשפת המקום, המקומיים אינם דוברי אנגלית ועליי הוטל לתרגם. לדאבוני, התברר, כי גם אני לא דובר סלובקית ברמה המאפשרת לי להתדיין על עניינים משפטיים, אבל זה כלל לא הפריע לנו בביצוע התהליך הרשמי הקצר.

כאשר פקיד הממשלה הסלובקית נוכח שקיימים בינינו קשי תקשורת מסוימים, הביט סביב ואחר שווידא, כי בסביבה לא נמצא גורם זר, עבר לדבר עמי בהונגרית. גם הפקידה הטיבה להבין את השפה, באשר לא התקשתה כלל לרשום את פרוטוקול הדיון בשפת המדינה. השופט הכריז, כי הגירושין ייכנסו לתוקף תוך 30 יום, אם צד מהצדדים לא יערער ותוך כחצי שעה היינו שוב במונית בדרכנו חזרה לצד ההונגרי. לבודפשט הגענו בשעות אחה"צ, טיסת אל על לארץ המריאה לפני זמן רב והיה לנו שפע של זמן להרוג עד לטיסת החברה ההונגרית הממריאה בשעה 23.40. ערכתי לבת לווייתי סיור בזק בבירה ההונגרית - היא לא ביקרה בה לפני-כן - אחר התעייפנו וניסינו להתאושש בבית קפה במדרחוב.

הזמן זחל בעצלתיים ואנחנו הרי ישנו מספר שעות מועט בלבד והגענו כבר בשעות הקטנות של הלילה לנמל התעופה בן גוריון. למסתכל מהצד נראינו כנראה כזוג זומבים, הנאבקים נגד הרצון להירדם ומדי פעם בפעם נכשלים. לבסוף ירד הערב. נסענו לאחת המסעדות הידועות בבודפשט, ששמה כשמו של אחד מראשי המאפייה בארץ, אבל ככל הידוע לי אינה שייכת לו ואחר ארוחת-שחיתות רווית כולסטרול, כמוה ניתן כנראה להזמין רק במסעדה הונגרית וצרפתית, נסענו מהמסעדה הישר לשדה התעופה.

בטיסה יכולנו סוף-סוף להירדם ואחר היעדרות של 21 שעות ו-40 דקות ושהייה בחו"ל של 14 שעות ו-35 דקות, הגענו הביתה. אחרינו היה יום ארוך, אבל השלמנו את המשימה ואפילו הספקנו לתייר קצת. זה מסוג ההרפתקאות שאני מוכן לחזור עליה בכל עת. מישהו/מישהי רוצה שאלווה את ילדו/ילדה, אשתו/בעליה, אימה/אביה למסע קצר באוסטרליה (שם עוד לא הייתי)? שיפנה לחתום מטה בכל עת.