דומה כי אנו הפכנו מאוהבים במנטרות.  הדוגמא הניצחת היא: "צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם".  מה פירוש?  האם ישנה תחרות עולמית ושופטים עלומים חילקו פרסים והיכתירו אותנו במקום הראשון?  דומה ואנו חושבים עצמנו כשחקנים בתוכנית ריאליטי הזויה אשר בה המנצח הולך לעבר השקיעה וזר דפנה לראשו.

 

ובכן עלינו להחליט, האם אנו מנצחי תחרות הריאליטי ההזויה הזו או חפצי חיים אנו, שתי קצוות אלו אינן דרות בכפיפה אחת.

ראשית ל"מסכנים" בעזה.  לא, הם אינם מסכנים.  'מסכן' הוא אותו פרט אשר כל האפשרויות חסומות בפניו ולהוותו בכל שיפנה וכל שיעשה ימצא כי דלתות החיים נעולות בפניו.  אדם החי חיי דלות מבחירה, משום שכך רצונו, אינו מסכן, נהפוך הוא, עולמו הפנימי אף עשיר מהעשיר.   זה הינו המצב עם תושבי עזה, למצער רובם המכריע, כשלשה רבעים מהם. 

 

הפלסתינים ותושבי עזה בתוכם, קיבלו ועדיין מקבלים מעולם נדיב ומתחשב עשרות מיליארדי דולארים בעשורים האחרונים בעבור שיפור "מסכנותם", אך אלו בחרו ביודעין ובכוונת מכוון הנהגות אשר תחבו חלק ניכבד מכספים אלו לכיסיהם הפרטיים והשארית הוקדשה כל כולה לרכישת נשק ואמצעים בעבור השמדת ישראל.

 

מסיבה עלומה כלשהי ישנם אלו בינינו המתעקשים על מסכנותם של העזתים אשר במבחן התוצאה מקדישים קיומם הגשמי והאידאולוגי להשמדתנו.  הם אלו שבחרו בבחירות דמוקרטיות כמנהיגיהם את החמאס ומצעו הלוחמני, הפשיסטי והרצחני כנגדנו.  אלו הם שבאו בהמוניהם אך לפני כחודש לחגוג ולהביע תמיכה בילתי מסויגת בחגיגות לציון ייסוד החמאס בעזה, חצי מליון מהם, למצער רובה ככולה של האוכלוסיה הבוגרת ברצועת עזה (למעט ילדים, זקנים ושארית פליטת תומכי פת"ח) וכך, מה לנו להיות רחמנים על שוטמינו? 

 

אנו ותחושות עליונותנו על הפלסתינים, משווים אנו בנפשנו כי אנו הגננת ו"המסכנים" העזתים הם הילדים המבולבלים וחסרי הישע.  ובכן רצועת עזה אינה גן ילדים, אנו איננו הגננת של הפלסתינים והם אנשים בוגרים עם מאוויים ורצונות משלהם ואלו כוללים בלעדית אצל רובם המכריע את הצורך והרצון להשמידנו.

 

כל שעליהם לעשות הוא לחדול מטרור וירי על ישראל אשר מצדה שמחה היתה לפתוח את המעברים לסחורות ושרותים עבורם, זאת בנוסף לכספי הסיוע האדירים, אי אז יכלו ליצור גן פורח עבורם ועבור אותם ילדים מסכנים אשר כה דואגים הם להפיץ בעולם את מסכנותם.

 

נזכיר בהקשר הפלסתיני את דיברי גולדה מאיר כי "שלום ישרור בינינו ביום שהפלסתינים יאהבו את ילדיהם יותר מששונאים הם אותנו".

 

על מנת לקבע את "מלחמת החמאס / עזה הראשונה" ככזו ולהרחיק מלחמה שניה כדוגמתה בעתיד, עלינו להגיע להכרעה ברורה במלחמה זו.   כבמלחמת לבנון השניה, הרי אנו נילחמים באירגון טרור המעמיד פנים כשליט מתוקן על מדינה מתוקנת.  החמאס אינו יכול להפוך עורו, החמס הוא אירגון טרור אפילו ומנסה לצבוע עצמו בציבעי הדמוקרטיה ומכאן שאופי מלחמתנו בו חייב להיות שונה מאופן המלחמה בין שני צבאות סדירים מסורתים.

 

אופן ההתכתשות וההכרעה בשדה הקרב המסורתי הינה ברור ונהיר בעוד שמלחמת צבא בארגון טרור רצופה קרבות ספורדים-מקומיים וקרבות חוזרים ונישנים.  ארגון טרור מסוגל להכות ולהעלם על מנת להופיע במקום אחר ולהכות שוב.  במצב ענינים זה, יותר מאי פעם, ההכרעה חייבת להיות ברורה ונהירה לעין כל.

 

גם המנטרה: "אין אפשרות להביס את הטרור", הינה אווילית ושגויה משורשה.  בפירוש, ללא כל ספק, הטרור ניתן להבסה.  האופן שבו נקטה ישראל עד היום במלחמתה בחמאס היה שגוי מעיקרו (כותב שורות אלו היתריע על כשל זה ואחרים במאמרים רבים משך השנים 2007-2008).  עובדתית, ישראל נוהגת לנוח על זרי הדפנה (?) מהמערכה הקודמת וכאשר כבר הוכרחה לקום מריבצה-שטוף חרגון ה"סמוך", נקטה תמיד בגישה 'המידתית' בהתכתשויות עם אויביה.  ברי הוא כי אך הגישה הבילתי-מידתית (בילתי פרופורציונלית) המתובלת בתסמונת "הכלב המשוגע" (לעיתים גם מכונה: "בעל הבית השתגע"), מסוגלת להכריע את הכף בכל התכתשות בין ניצים ועל אחת כמה וכמה במלחמה כנגד ארגון טרור.

 

במצבה הגיאו-פוליטי, המיוחד אך לישראל, חוסר ההגיון בעימות מידתי בעת מלחמה זועק לשמים.  הרי בכך מנציחים אנו עימות מתמשך, שווה כוחות, בין ענק צבאי לבין גמד טרוריסטי לאורך שנים, כאשר אין הכרעה מושגת וכך אפשר בהחלט כי תאורטית העימות ישרוד לנצח נצחים.  עימות מידתי משחק לידי החלש משום שלדוגמא על כל רקטה חמאסית נירה אנו רקטה או פגז צה"לי הרי שלא פתרנו דבר והנצחנו ירי אין סופי בעל עליונות חמאסית ברורה מפאת שהחמס אינו בורר מטרותיו, אזרחים הינם מטרה לגיטימית לגישתו, בעוד אנו רחמנים בני רחמנים והומנים, הרי אנו "הצבא המוסרי ביותר בעולם" ולא נעשה (נו, לכאורה) כמעשה החמאס.

 

בניגוד למושגי העולם "המערבי" הרי בעולם המזרח (בו אנו חיים), רק באם מושגת הכרעה על צד-בסיכסוך, ניפתח הסיכוי לשלום יציב ובר קיימה.  באם לא הושגה הכרעה, ישנו מקום ברגיל אך להסכם הפסקת אש אשר יש לסמוך על החמאס כי יפירו בלא הנד עפעף (באשר לטעמו זו הודנא שנועדה מלכתחילה להפרה).  מכאן שיפיופי הנפש בינינו המקדמים "מלחמה רחמנית" (המצאה של תמימונים ישראלים בינינו), הם אלו אשר במו ידיהם ופיהם מאריכים ומדממים את הסיכסוך באזורנו ומקבעים כולנו במבוך מלחמה מתמשך בלא שנבחין בקרן תיקוה באופק.

 

כבר נאמר כי "הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות" הנה היא הגרסה הישראלית העדכנית לכך.  אלו הטוענים להפסקת הלחימה לפני ניטרול שיני ארס החמאס, בשם "הדאגה לשלום חיילי צה"ל" (או שמא נאמר הדאגה לשלום "אחיהם" הפלסתינים?) גורמים למרחץ דמים עתידי רב יותר של חיילינו בעימות הבא אשר בוודאות בוא יבוא.

   

מאידך, מחאת השמאל בישראל בעוד 'מלחמת עזה' בעיצומה, במתכונתה המצומצמת בימים אלו, חשובה לאיזון חיינו הדמוקרטיים באשר אינה מניחה לנו ובדין, לשכוח את מטרותינו ומגבלות עוצם ידנו.     

 

סיבות רבות לה לדרישה למלחמה / תגובה "מאוזנת" או כפי העגה הצה"לית "מלחמה בעצימות נמוכה".  ניתן לחלק הסיבות כנובעות משלוש קבוצות עיקריות: א) הזירה הפנים ישראלית, ב) גוש מדינות המערב, ג) הגוש האיסלמי.

 

הזירה הפנים ישראלית

 

זירה זו נישלטת ביד רמה על ידי עיתונות ומערכת משפט מוטות אג'נדה שניתן לסכמה בנוסך: "מלחמה מדתית / רחמנית", כמו גם "מסירת שטחים תמורת שלום כעת".  עקב הסיכסוך המתמשך ללא גבול עקב הגישה הכישלונית המוכחת אותה הוביל ועדיין מוביל השמאל, החל הציבור הישראלי אשר נקעה נפשו מחסרונה של תקווה לאופק מדיני ובטחוני, ליטות ימינה בדעותיו תוך שהוא משאיר מאחוריו באבק ובמיעוט את הציבור השמאלני.  סקרים אחרונים מקבעים את השמאל הישראלי ברף ה-20% בלבד מכלל האוכלוסיה .

 

חוסר הנכונות השמאלנית "לוותר" על השילטון התיתפס בעיניו כשייך לו בזכות אבות, הביאוהו לעוות את הדמוקרטיה הישראלית.  הראש היהודי "הימציא לנו פטנט", באם הקלפי אינה מאירה פנים, הרי ניתן "לכבוש" ולכוון השילטון בדרך אחרת, אמנם נכלולית, אך למי איכפת במקומותינו.  וכך נולדה התזה והשיטה (המוצלחת בבסיסה) לנתב את מהלכי ישראל דרך הון חיצוני, שוטם ישראל, המממן המדיה, עמותות חוץ פרלמנטריות לאלפיהן ומערכת המשפט הישראלית אשר למעט חריגים מספר, משתפות פעולה באורח מושלם בקשר נכלולי זה. 

 

אלה המדברים על עיוות המוסר היהודי בכך שיצאנו למלחמה זו, יש להם מושג קלוש במוסר זה ולמעשה מכוונים הם לאותו המוכר להם דהיינו, למוסר הנוצרי הוליסטי (אוי לאותה הבושה).  המוסר היהודי בפירוש מחייב התנגדות פעילה, נחושה ומקדימה לאויבינו.

 

אירגוני השמאל הקיצוני, מר"צ ודרומה, הנשבעים בשם טובת ישראל לשוא, מקדמים לחימה מידתית והפסקת אש עם הטרוריסטים מעזה מפאת שעקירתם, או חיסולם כליל תצביע בבירור על אפסות האידאולוגיה השמאלנית קיצונית, אשר מאז ומעולם תמכה בפלסתינים ללא אבחנה, הן במתונים והן בקיצונים-רצחנים בהם, בצורות שונות אם ישירות ואם כפועל יוצא.  

דם ליבם ישפך במדה ויתברר קלונם ברבים ויודו בטעותם ולכך, ללחימה עד ניצחון או ניטרול כוחו של החמאס, אין רדיקלים-אנרכיסטים אלו מוכנים, גם במחיר קיום וביטחון ישראל.  ניצחון על החמאס וחתימת הסכם בר קיימה עימו ימוטט את העולם השמאלני והאידאולוגיה בו הוא מחזיק באופן אנוש.  הרי גישתם גורסת להניח לחמאס להיתעצם כפי שיחפוץ ולהיכנס עימו למשא ומתן לשלום גם אם זה יהווה את נקודת הפתיחה הוודאית לעימות הבא.  הו התמימות הקדושה.

 

גוש מדינות המערב

 

אם הזירה הישראלית שרויה בחרגון חלמאי הרי סיפורן של מדינות המערב הינו סיפור האווילות, הקהות והטיפשות בהתגלמותה.  לנוכח גוש איסלמיסטי מאוחד יחסית השואף גלויות להשתלטות זוחלת על המערב,  מפגינות מדינות אלו חולשה, פירוד, חשבונות קטנוניים ופיזור מאמצים.

 

מתוך כ-300 מיליון תושבי אירופה מהווים האיסלמים והאיסלמיסטים כבר עתה כ-54 מיליון פרטים השוטמים את מארחיהם ומיחלים ליום בו ישללו את טובה של אירופה ללא מאמצים.  ילודה נמוכה, עד כדי ריבוי טיבעי שלילי באירופה המסורתית, יחד עם גלי הגירה איסלמית מתעצמים ורמת ילודה הגבוהה פעמיים עד ארבע פעמים מהממוצע האירופי יביא לכך כי לערך בפרוס המאה העשרים ושתים יהוו האיסלמים רוב ביבשת אירופה (אלא אם באורח פלא יתעשתו האירופים קודם לכן).  את התוצאות חשים אנו כבר כעת.  רובה המכריע של האוכלוסיה שם תומך בנרטיב השיקרי הפלסתיני.  גם ממשלות ומקבלי החלטות שם טובלים ידם בשרץ האנטי-ישראלי ומקבלים על עצמם באהבה את שינאת ישראל והיהודים השופעת מהאוכלוסיה המוסלמית.

 

בכך ממרקים האירופים את מצפונם על ששיתפו פעולה בהשמדת ששה מליון יהודים, כמוהם כאומרים: "הנה ראו היהודים אינם טלית שכולה תכלת גם הם".  מדינות אלו אינן מעיזות לצאת כנגד האוכלוסיה האיסלמית האגרסיבית במקומותיהם וזאת כאנטיטזה להתנהלותם אך לפני כ-70 שנים, בכך שתומכים ב"לחימה מאוזנת" של צה"ל כלפי הפלסתינים ביודעם היטב כי אפשר וכורתים הם את ענף עתידם.  ישראל הינה רק התרוץ, שלב בסולם, בידי האיסלם הרדיקלי לשלול שלל המערב.

 

ארצות צפון אמריקה הניקרעת בין צורכיהן במקורות אנרגיה זולים מנפט ערבי לבין אהדתן הבסיסית לישראל פוסחות על הסעיפים בעוד כוחות משמעותיים ביותר בתוך ארה"ב כגון ה-סי.אי.איי ומחלקת המדינה האמריקאית אינם בוחלים באמצעים לטרפד אהדה זו.  אותה הססנות היא הגורמת להן לתמוך בלחימה מידתית בזירה המזרח תיכונית בשם צידודם בצידה הבטוח של הפוליטיקה העולמית.  החלטת מועצת הביטחון האחרונה בדבר נסיגת ישראל הובלה על ידי משרד חוץ אמריקאי (קונדי) בעל מסורת אנטי-ישראלית, אמור אף אנטישמית, מראשית המאה העשרים ובאופן נכלולי ומאחז עינים הבא לקרוץ לנשיא הבא אובמה על חשבון צרכיה של ישראל.

 

ארצות אמריקה הלטינית אשר הפכו "אדומות" או נימצאות בתהליך זה, ששות לשתף פעולה עם הגוש האיסלמי מסיבות שונות ומשונות, שאלו את צ'אווז, הסוס הקליגולי הזה ודאי יודע.

 

הגוש האיסלמי

 

אין צורך להכביר מילים מדוע תומך גוש זה בלחימה מידתית של ישראל כנגד מחבלי החמאס והחיזבאללה.  חלקו האיסלמיסטי-הרדיקאלי אינו יכול להסכין עם קיומה של ישראל במרחב השמי.  הוא אינו יכול להסכין עם קיום ישראל בכל מרחב שהוא.  לכן, הצרת צעדי ישראל ללחימה מידתית כנגד אירגוני המחבלים ניתפשת בגוש זה בצדק רב כקשירת ידי ישראל וכשלב נוסף בדרך להשמדתה.  אין להתפלא כי גוש זה המסוכסך, מפולג ואף רצחני האחד כלפי השני, מאוחד בשנאתו כלפי "הצלבנים המודרנים" כפי שנוטה הוא לראות את היהודים במדינתם ישראל.

 

אחדות דעות איסלמית מוגבלת זו משחקת לידי ישראל בפעילות המחאה, הרגועה יחסית עד עתה, המופעלת על ידי איסלמים כנגד ישראל ברחובות ערי העולם.  המחאה האיסלמית המתונה ביחס מאפשרת לישראל להפיץ את המסר בדבר הטרור האיסלמי ומסריה אלו זוכים לתשומת לב מוגברת מחד ומאידך אינם עוצרים ישראל במלחמתה בעזה.

 

אנו לא היפנמנו עדיין כי קיימת מלחמת חורמה ביננו לבין החמאס, הידברות אמת בנוסך המערבי של "אני מנצח אתה מנצח" אינה ידועה שם כמו גם בעולם המושגים המזרחי כולו, הדוגל בניצחון בכל מחיר תוך השפלת ושיעבוד היריב המובס ללא מצרים.  על מנת לצמצם כוחם של אירגוני החבלה או לנצחם כליל עלינו להתאים לחימתנו לאיום המסוים הזה.  פירושו-- עלינו להיות נחושים, אלימים ומתוחכמים יותר מהטרוריסטים, כאשר תמיד, אבל תמיד, אנו נוטלים את היוזמה לידינו.  שמונה שנות הריקוט והפגזת שדרות וישובי עוטף עזה מלמדים על התנהלות ישראלית חלמאית, ההפוכה לנידרש.

 

ההיסטוריה שלנו מלמדתנו להוותנו לקח מר.  מרד בר כוכבא שלנו, בעל הסממנים המובהקים של ארגון טרור כנגד הרומאים, הודבר כליל בכך שהרומאים נקטו בדרך הפרגמטית היחידה שעמדה לפניהם דהיינו: חיסול, למצער כולל, של לוחמי בר כוכבא.   הרומאים חילקו את צפון הארץ לתאי שטח ובעברם בסבלנות רבה מתא שטח לתא שטח איתרו את מקומות המסתור במערות ומנהרות הגליל ושיספו לפי חרב את כל לוחמינו עד שלא נותר שריד ופליט.

 

הקוראים להידברות עם הטרור מקדמים ומעודדים למעשה את הטרור האיסלמי אשר שם לו למטרה את השמדתנו, יעלה כמה שיעלה, גם על חשבון "אחיו" הפלשתינים.  אנו יכולים להידבר עם הטרור למטרה אחת והיא יצירת רגיעה זמנית, עונה על דרישות ביטחוננו, על מנת לאסוף ולארגן את כוחותינו, להכין תוכניות משופרות-יצירתיות, רוויות לקחי העימות הקודם והעתיד להתרחש, להכין מערכת הסברה חובקת עולם ובכך להכין מתקפה נוספת עד השמדתו.  ניתן לקרוא לכך "תהדיה ישראלית" בכיוון השני.

 

גם הידברות למטרת "תהדיה ישראלית" יש לה תנאים.  עד אשר שיני ארס הטרור לא נעקרו או נוטרלו משמעותית אין להיכנס להסכם תהדיה ישראלי.  אכן הגדרת "ניטרול שיני הארס החמאסי" הינה רחבה ביותר.  פרטים רבים חסרים על הנעשה כעת בשדות הקרב העזתים, עלינו לסמוך על חברי הממשלה כי יראו את האינטרס הישראלי עין בעין, לא ישלבו שיקולים שאינם ממין הענין ויהיו הוגנים וישרים עם העם.  במדה ולא נינהג כך ונותיר את הטרור בכוחו, יראה זה בהסכם הרגיעה (תהדייה מצידו) אך שלב לחידוש האגרסיה משאך יתקון המצב, לטעמו.

  

אין המדובר כאן במלחמה הוגנת, המדובר כאן במלחמה לחיים או למוות, מות החמאס כאירגון טרור. חשוב מאידך להדגיש כי אכזריות ונחישות כלפי הטרור אין פירושם סיכול לחוק הבין-לאומי בנוגע לזכויות אוכלוסיה בילתי לוחמת כהגדרתה בחוק.  על ישראל לכבד ולשמור באורח קיצוני, ללא פשרות, כללים אלו.   זהו שעושה אותנו שונים, מוסריים, צודקים יותר מהטרור החמאסי ועלינו לדבוק בכך. 

 

חשוב, מוסרית ואסטרטגית, לא לבוא חשבון עם החמאס במדה ונוצחו או ניכנעו.  המנטרה "אוי למנוצחים" חוברה וודאי בידי אסטרטג עלוב.  נהפוך הוא, באם היגענו לשלב זה דהיינו, החמס חדל מלהיות ארגון צבאי אלא פוליטי גרידא, הרי שעלינו לקרבם ולכבדם, זהו הלחם אשר ברבות הימים נימצאנו.  הרי משנוטרלו, אינם שונים מכל פלסתיני, כולל אנשי פת"ח, החולמים עדיין להשמידנו כתמיד אך יודעים כי הדבר לא יעלה בידם.

 

המנטרה האוילית של אהוד א' "עייפנו מלנצח" כמו גם הושטת היד של גוש השמאל הישראלי לשלום לנחש הארסי החמאסי בטרם נוטרלה סכנתו, מוכיחה כושר הבנה מוגבל בנתוני האזור בו אנו חיים.  זוהי מנטרה "מערבית" שמקומה לא יכירנה ב"מזרח" האיסלמי הרדיקלי.  הבעת חולשה או הסכמים ג'נטלמנים אינם מוכרים במזרח האיסלמיסטי וכל הסכם מטרתו אחת, לנצלו כנידבך נוסף בדרך לניצחונו על יריביו, אשר לעולם הינו ללא פשרות.  

 

מכאן שישראל מצידה חייבת לצאת מנצחת בכל עימות גדול אם קטן על אויביה העולים עליה במשאביהם האזוריים הטיבעיים והדמוגרפים.  כישלון ישראלי אינו כישלון למצער של מדינה פלונית כנגד יריבתה, זהו כישלון גורלי ואין הדבר חשוב באם הכישלון הוא בשדה הקרב, בשדה התקשורת, בזירה המדינית או "כישלון בנקודות" כנגד יריב זה או אחר.  בתנאי המזרח התיכון זהו כישלון שמחירו חיסול החלום היהודי-ציוני.  ברי הוא כי לכשיגור זאב עם כבש יכולות ההנחות לעיל להתעדן, אך עד אז, עד ארגיע.

 

אהרון רול

amroll@rogers.com

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/