הכתבים ובראשם המראיינים הישראלים, ניחנים בחוצפה בתוספת חוצפה על החוצפה של הישראלי הטיפוסי. הם בולטים בכך כאשר הם שואלים מרואיין שאלה אשר מראש ידוע שלא יענו עליה ואחרי שהוא מסרב לענות, הם מנסים להתחכם ולשאול את אותה השאלה בהיפוך מילים, שמא המרועיין "הטיפש" יפול למלכודת שכל עם ישראל מבחין בה היטב.

ובאשר לכתבים המדווחים. רובם ככולם עוקפים את הצנזורה הצבאית בכל מיני טריקים מפולפלים, ולא איכפת להם כלל מהאוייב המאזין, ובלבד שיהיה להם סקופ. הם יודעי כל ובעלי מקורות אנונמיים בלתי נדלים, כמו גם מקורבי אחמים. בעיניי הם יותר נשים רכלניות מאשר כתבים. אל תפסיק אותם לדבר והם ידברו עד שיאבדו את קולם. אולי פה ושם ניתן למצא יוצא מהכלל.

הכתבים נוטים לשכוח את ההבדל בין כתב לפרשן, ולפעמים אף לגוזמאי. צמד המילים "סליחה טעינו" לא נמצא בלכסיכון שלהם ורק אקדח לרכה יחלץ מהם משהו מגומגם במקרה שטעו. הכתבים נלחמים זה בזה כמו זאבים רעבים, ולא יהססו לחדור לנשמה או להציע אתנן תמורת מידע. זוכרים את הסרטון של רצח רבין ומחירו?

מרבית הכתבים מנסים לדחוף בין השורות את דעתם העצמית, ולהתחנף למקורותיהם. והגוע מכל הם אותם כתבים שחושבים עצמם ממש לשליחי האל שבמו ידיהם חוצבים בסלע את שורות ההיסטוריה. לא היה מזיק לכולם לעבור סדנא לאנושיות להתנזרות מהגזמה וצמצום האגו הנפוח, לפחות פעם בשבוע.

לסיום אשאל את כל הכתבים שאלה פשוטה. כמה פעמים בחייכם אמרתם לעורך או למפיק, "לא. אפילו אם תפטר אותי,לא !" ?