ערב טיסתנו לספרד, החלטתי ללכת לישון מוקדם, כי חייבים היינו להשכים בשעות הקטנות של הבוקר, אבל לגופי היו רצונות משלו ובמשך שעות נשארתי ער לחלוטין, מהרהר בפרטי נסיעתנו העתידית. לבסוף כנראה בכל זאת נרדמתי וכשהטלפון הנייד צלצל ב-2.30, נדמה היה לי, כי ישנתי רק דקות מעטות. בשעה 3 יצאנו לשדה וב-6.15 המראנו. .

ציפיתי לטיסה שקטה, ארוחת בוקר, קריאה בעיתון, צפייה בסרט, אולי גם נמנום קצר, אולם בנוסף לכל אלה, זכינו גם להצגת תכלית שהמחישה את חשיבות האימון שצוות האוויר מקבל. לגבר הספרדי הצעיר שישב במושב לפנינו, היו לפתע קשיי נשימה ואימו הזעיקה את הדיילת. האימא הייתה כמעט היסטרית, אבל הכלכל שידע קצת ספרדית, הצליח להרגיעה, בעוד הדיילת אצה להביא בקבוק חמצן. היא השכיבה את הגבר, הצמידה לפניו מסיכה, הגביהה את רגליו ותוך זמן קצר, הצבע חזר לפניו והוא הצליח לסיים את הטיסה ללא בעיות נוספות. היינו מלאי התפעלות מהמיומנות המקצועית שהדיילת הפגינה.

במדריד נחתנו בסביבות השעה 10.50, זמן מקומי. הטיסה הקרובה למלגה הייתה אמורה לצאת ב-11.50, אבל להבדיל מרוכשי כרטיסים במחיר מלא, לא יכולנו פשוט להחליף מטוסים. כעובד חברת תעופה, אני נהנה מיתרון: אני ואשתי מקבלים הנחה גדולה גם בחברות זרות, אך אליה וקוץ בה, יכולים לעלות לטיסה, רק אם יש בה מקום פנוי (בלשוננו: אנו במעמד (stand-by. על כן נאלצנו לאסוף את מטעננו, לעבור ביקורת דרכונים, לעלות לאולם הטיסות היוצאות ולהירשם מחדש לטיסה.

בדרך כלל התהליך מהיר מאוד, אך לא כן היה במדריד. שדה התעופה חדיש ומודרני לעילא. השלטים המכוונים את הנוסעים לטרמינלים השונים מראים גם את המרחקים ביניהם. הרחוק ביותר מהמקום בו נמצאנו היה במרחק הליכה של 24 דקות. אנחנו נסענו ברכבת פנימית כ-4 דקות למקום בו היינו אמורים לאסוף את מטעננו, אבל המזוודות בוששו להגיע. המקומיים היו כנראה מורגלים בכך והמתינו בסבלנות, אבל אנחנו די התעצבנו מהעיכוב. לבסוף הגיעו המזוודות בסביבות 12.20, ז.א. כשעה חצי אחר נחיתתנו. אתם מתארים לעצמכם כיצד הישראלי המצוי היה מגיב לעיכוב כזה?

בדלפק של חברת איבריה התור היה לא ארוך ולשמחתנו, נתבשרנו, כי יש מקום בטיסה האמורה לצאת למלגה ב-15.20. קיבלנו כרטיס עליה למטוס ונאמר לנו להתייצב כחצי שעה לפני השעה היעודה בשער j46. אכלנו משהו והתחלנו לצעוד לעבר השער. הוא היה רק במרחק הליכה של כעשר דקות, התיישבנו והמתנו בסבלנות. לפתע שמה לב רעייתי, כי על השער מופיע שמו של יעד אחר. נבהלנו, פן נאחר את הטיסה והתחלנו לשאול את העוברים השבים לאן לפנות. איש מאנשי מנהלת השדה, או חברת התעופה, לא נראה בין מאות הנוסעים בסביבה. לא שמענו גם שום הכרזות במערכת הכריזה. מקודם, כשעברנו את מרכז השדה, ראינו אומנם דלפק של חברת התעופה הספרדית, אבל לפניו השתרך תור מפחיד של מאה איש לפחות.

איש נחמד, דובר אנגלית, כיוון אותנו ללוח מודעות אלקטרוני קרוב. הוא גם הסביר לנו, כי בשדה זה לא מקובל להכריז על הטיסות היוצאות, או על שינוי מועדי המראתן. מלוח המודעות נודע לנו, כי טיסתנו יוצאת משער k86 בשעה 15.50. הליכה נוספת בקצב מזורז של כעשר דקות הביאתנו לשער החדש. ברגע הגעתנו עוד הספקתי לראות את המילה `מלגה` נעלמת מהשער. במקומה הופיע סמל נמל התעופה.

רצנו שוב ללוח המודעות האלקטרוני והתבשרנו שלטיסתנו עומדים לקבוע מועד חדש, אבל מועד זה עדיין היה עלום. התיישבנו בקרבת מקום וכל כמה דקות ניגשנו להסתכל בלוח שהוקף בכל עת עשרות נוסעים שתהו כנראה אף הם, מתי טיסתם עומדת להמריא. לבסוף הופיעה ההודעה הגואלת על הלוח: מלגה 16.30. השער היה שוב k86 המוכר. ניידנו את חפצינו לשם ולשמחתנו נוכחנו שבקצה השרוול חונה גם מטוס. קיווינו שהמועד המופיע הפעם על השער יהיה הסופי, אך לא! מסתבר, כי לוח הזמנים בספרד גמיש. הידיעה הטובה הייתה, כי היעד על השער נשאר מלגה, אבל שעת ההמראה השתנתה כל העת. קודם היא הפכה ל-16.50 ואחר ל-17.30 וכל אותה עת איש מעובדי החברה לא התייצב ליד הדלפק, לא יידע את הממתינים הבלתי סבלניים על השינויים התכופים, שלא להזכיר נושא פעוט, כמו ההתנצלות.

רק בסביבות 17.45 הבחנו בהתחלת תזוזה סביב המטוס. העמיסו עליו את המזוודות וציוד נוסף. ושוב באה לעזרתנו נוסעת נחמדה דוברת אנגלית שגלתה לנו, כי אלה מהנוסעים המתלוננים, מופנים לקיוסק הקרוב לקבלת כריך ומשקה ע"ח חברת התעופה, אבל זה היה סוד מדינה, שרוב הממתינים לא התבשרו עליו. כפי שיתברר בהמשך, שיחק לנו המזל שזכינו במידע חיוני זה. ב-17.55 הופיעו מאי-שם שני דיילים ותיכף החלו בהעלאת הנוסעים למטוס. היכן הם הסתתרו עד לאותו רגע, נשאר לוטה בערפל המסתורין. עד לרגע הופעתם לא יכולת למצוא אף עובד אחראי המסוגל לענות לשאלות. הייתכן, כי בשדה תעופה מודרני זה מסדרונות תת-קרקעיים בהם נעים עובדי הנמל וחברות התעופה, כדי שלא יוטרדו על-ידי קהל הנוסעים?

טיסתנו המריאה ב-18.10. למה ציינתי, כי היה לנו מזל שזמן קצר לפני ההמראה אכלנו כריך ושתינו משהו? כי במהלך הטיסה, הנוסעים לא זכו לקבל כל כיבוד. במעבר עברה אומנם עגלה, אבל כאשר אשתי בקשה כוס משקה, הדיילת האירה את עיניה, כי הוא עולה 2.5 יורו. 

למלגה הגענו אחר 7 בערב ועד שהמונית הביאתנו לביתה של הגברת אצלה נתאכסן ונאכל שתי ארוחות יומיות בשלושת השבועות הבאים, השעה הייתה כבר 8. ממדריד הודענו לה בטלפון שטיסתנו מתעכבת ועל כן קיווינו, כי תמתין לנו עם ארוחה חמה, אבל כל מה שהציעה לנו היה כוס קפה, או תה. על עוגות, עוגיות, היא כנראה לא שמעה. הבית נמצא באזור מגורים, בו אין חנויות, בתי קפה וממילא היינו עייפים מדי, כדי לצאת. קיבלנו בהכנעה, כי אנו היום בעונש והתכוננו ללכת לישון על קיבה ריקה, אבל גם זה לא היה כל כך פשוט.

בחרנו במלגה בגלל מזג האוויר שלה הדומה לזה שבארץ. בערב הגעתנו הראה המדחום 7-8 מעלות (לעומת 6- במדריד המושלגת), אבל גם זה די קר ושמחנו להיכנס לבית. לתדהמתנו, בבית היה קר יותר מאשר ברחוב. באזור זה הבתים מרווחים, בעלי קירות עבים, שעיקר תפקידם לשמור על קרירות נעימה בקיץ, אבל חימום לא מותקן בהם ובחורף שורר בהם קור מקפיא עצמות. בחדרנו שמו תנור ספיראלה קטן, אבל מתקרת המקלחת היו תלויים גלידי קרח. אולי גם בגלל עייפותנו, שינינו נקשו מקור. שכבנו לישון מכוסים בשכבות אחדות של שמיכות, אבל באמצע הלילה קמתי, גרבתי גם את גרביי והוספתי שמיכה נוספת ממעל.

בסופו של דבר, למרות מסלול המכשולים אותו עברנו בימינו הראשון בספרד, היינו ברי-מזל יחסית. ביומן חדשות בטלוויזיה הספרדית שראינו למחרת, נמסר כי פרץ סכסוך עבודה בחברת איבריה ו-32 טיסות בוטלו.