יום שישי הגיע ובכך נגמר השבוע הראשון בסניף מלגה של רשת בתי ספר לשפותef  (education first). בשבת וביום ראשון אין לימודים. האם למדנו משהו? נראה לנו, כי כן. ידענו מילים ספורות בלבד בספרדית ואחר חמישה ימי לימודים, אוצר המילים שלנו גדל ואנו מסוגלים ליצור משפטים שלמים, אם כי בהווה בלבד. לימוד זמני העבר והעתיד עוד לפנינו, אם בכלל נגיע למשוכה זאת, הרי בסך הכול נשהה כאן שלושה שבועות פחות יום. לפחות חלק מהתקדמותנו הושגה הודות לעובדה שבעלת ביתנו, רפאלה, עמה נפגשנו כבר בערב הגעתנו, עוד לפני ימינו הראשון בביה"ס, אינה דוברת שום שפה אחרת.

אחר הקשיים שחווינו להציג את עצמנו, לספר לה על משפחתנו ולשמוע על שלה ולקבל הסברים על סדרי הבית, הדבר הראשון שרכשנו כאן היה מילון. רק באמצעות עיון תכוף בו, הצלחנו להתגבר על המכשולים של היכרות בסיסית.

המילים הראשונות היו כמובן קשורות למשפחה, ילדים, נכדים ואחר הגיע תורו של מזג האוויר. מסתבר, כי השנה זהו אחד החורפים הקשים ביותר שהתושבים המקומיים חוו. מלכתחילה בחרנו במלגה בגלל אקלימה הדומה לזה של הארץ, אבל כפי שכבר ציינתי ברשימתי הקודמת, הבתים כאן בעלי קירות עבים שהטמפרטורה בהם נשמרת זמן רב יותר. מאז תחילת השבוע, המעלות בחוץ עלו במקצת, אבל בתוך הבית ההפשרה כמעט ולא מורגשת. לפי התחזית, ההתחממות תימשך גם בימים הבאים ואולי נוכל לקרוא במטבח - שמינינו אותו כסלון ביתנו הזמני - מבלי שידינו יקפאו.

עם זאת, לא תמיד זקוקים למילון, כדי לתקשר. יידעו אותנו מראש, כי משכירי הדירות - לביה"ס רשת ענפה של משפחות המארחות תלמידים לפרנסתן - אינם מחויבים להגיש ארוחות בסופי השבוע. לא ידענו, כיצד רפאלה 'שלנו' תנהג. עד עתה היינו נפגשים מדי בוקר ב-8 במטבח והיא הייתה מגישה לנו טוסט, ריבה, משקה חם ופירות. בשבת בבוקר לא היה לה זכר. תחילה חשבנו, כי נרדמה, הרי גם לה מגיע לנוח סוף השבוע, אבל אחר-כך ירד לנו האסימון. זאת הייתה דרכה להודיע: היום המטבח סגור! בעצם, הוא לא היה סגור על מנעול ובריח. קנינו מצרכים והכנו לנו ארוחה כאוות נפשנו. כיבדנו אפילו את בעלת הבית שלנו ואחד מבניה עם משפחתו שקפצו לביקור.   

בית הספר מאורגן להפליא. השיטה דומה מאוד לשיטת האולפנים אצלנו ומהרגע הראשון מדברים עמך ספרדית בלבד. מראש תיארנו לעצמנו, כי אנו נהיה המבוגרים ביותר, אבל התברר, כי למעשה, מלבד סגל ההוראה, אנו המבוגרים היחידים. רוב רובם של התלמידים הם בני 18-19 ואפילו 17 מהולנד, בלגיה, נורבגיה, שבדיה, גרמניה וצרפת, שלומדים על חשבון הוריהם ובאו לכאן לתקופה של כחצי שנה. חלקם בילו כבר קודם לכן חצי שנה במסגרת דומה באנגליה. יש גם שתי תלמידות בשנות ה-20 המאוחרות לחייהן ששילמו את שכר הלימוד מחסכונותיהן. עם זאת, איננו מרגישים יוצאי-דופן. שנינו יודעים שפות אחדות ואפילו כאשר לוח השעות מזמן אותנו לכיתה ביחד עם תלמידים שלומדים כבר מספר שבועות, רמתנו אינה נמוכה מהם ואנו תורמים את חלקנו בצורה מכובדת.

בביה"ס מחשבים עם אינטרנט חינם בשעות הלימוד (חשוב ביותר עבורנו, באשר המחשב הנייד שהבאנו עמנו, משום-מה לא מתקשר לאינטרנט), יש אוטומטים למשקאות חמים וקרים ואף אכסניה לתלמידים שאינם רוצים להתאכסן אצל בבתים פרטיים. המורים מקצועיים, אך לא לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי ומוכנים תמיד להתבדח. במסגרת ביה"ס נערכו גם סיורים רגליים מוסברים אחדים במלגה, אבל לאכזבתנו, בסוף השבוע כל תלמיד נמצא ברשות עצמו ונאלץ לארגן לעצמו תוכנית, כמידת יכולתו הכספית, טעמו ומזג האוויר.

חוויתי הגדולה ביותר הייתה, כאשר הצגתי לפני מאנולו, המנהל האקדמי, את עשרות ההקלטות של שירי מלחמת האזרחים הספרדית (1936-39) האצורות במחשבי. מסתבר, כי הצעירים הספרדיים כמעט ואינם מכירים את השירים האלה, המהווים נדבך חשוב בהיסטוריה שלהם. תיארו לעצמכם מצב בו שירי הפלמ"ח, השירים שהושרו בשנים הראשונות אחר הקמת המדינה, היו בלתי-מוכרים לנוער הישראלי. טעמו של הנוער שלנו דומה כמובן לטעמם של בני הנוער בעולם כולו ו'שירי מולדת' אינם מלהיבים אותם, אבל בזכות ביה"ס, תנועות הנוער שעדיין פועלות, תוכניות החגים ברדיו ובטלוויזיה ולעתים גם ההורים, הם לפחות אינם זרים לחלוטין לאוזנם.

מאנולו התלהב מאד מהשירים, העתיק אותם למחשבו והבטיח לכלול אותם באחד השיעורים הבאים, הרי השמעת שירים, היא אמצעי מקובל ללימוד שפה. עם זאת, הייתה זאת עבורי הרגשה מוזרה, כי באמצעותי חזרו שירים אלה למקום התהוותם, כי אני, הישראלי, מחזיר לספרדים חלק ממורשתם.